בשנת 2006 נתן בית המשפט העליון, מפי השופט ריבלין, את פסק הדין בעניין ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח (נבו 13.02.2006). פסק הדין ידוע בשל קביעתו הערכית כי מימון שירותי ליווי לניזוקים אינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו וסותר את תקנת הציבור. מאמר זה מציג היבטים אחרים של פסק הדין ומתמקד בחשיבותו בתחום פסיקת הפיצויים בגין פגיעה בתפקוד מיני. בפסק דין פלוני נ' מגדל בית המשפט העליון דן לראשונה בנושא הפיצוי הנזיקי בגין פגיעה בתפקוד המיני, הקרוי על ידינו פיצויי מין, ומציג את התשתית הערכית והנורמטיבית לפיצוי ואת ראשי הנזק שהתפתחו בתחום: אובדן הנאה מינית, הוצאות רפואיות, שירותי ליווי ושיקום מיני. המאמר בוחן את מקומו של פסק הדין בהתפתחות פסיקת פיצויי המין ואת התפיסה הערכית והמוסרית שעליה הוא מושתת ומציע קריאה ביקורתית בנוגע למשמעות המשתנה של מיניות ומוגבלות בפסיקת נזקי גוף בדיני הנזיקין בישראל. בחינה זו נעשית באמצעות מחקר אמפירי הסוקר את פסיקת בתי המשפט המחוזיים בישראל במקרים שבהם נדונה שאלת הפגיעה בתפקוד המיני והמיניות בין השנים 1991–2020. המחקר האמפירי עושה שימוש במתודולוגיה משולבת: כמותית – העוקבת אחרי דפוסי הפיצוי, ואיכותנית – המאפשרת לזהות את המשמעות הניתנת להם והגורמים המשפיעים עליהם. ממצאי המחקר מלמדים כי פסק הדין בעניין פלוני נ' מגדל מהווה קו פרשת מים בפסיקת הפיצויים בגין פגיעה בתפקוד מיני שכן הוא שינה במידה רבה את דפוסי הפיצוי (איזה סוג ולמי) והוביל לשינוי ביחסו של המשפט לענף פיצוי זה. עוד מראה המחקר כי מכלול הפסיקה מצביע על קשר בין דפוסי הפיצוי לבין התפיסות החברתיות והתרבותיות הרווחות ביחס למוגבלות ומיניות. כך, המחקר מראה כי לאחר מתן פסק הדין התרחש מעבר משיח משפטי המבטא תפיסות טרגיות ביחס למוגבלות ומיניות, כפי שמעידים פסקי הדין העוסקים בפסיקת פיצוי בגין אובדן הנאה מינית ושירותי ליווי, לשיח שיקומי דינמי המאפיין את פסיקת הפיצויים בגין טיפול ושיקום מיני. עוד מצביע המחקר על הקשר בין מדיניות בריאות לפיצוי הנזיקי ומראה כי מיסוד ההוצאות לטיפול בפגיעה בתפקוד מיני דרך כניסתו לסל הבריאות ולזכאות במסגרת קופות החולים משפיע אף הוא על דפוסי הפיצוי הנזיקי. לסיום, המאמר קורא לממש את הפוטנציאל הטמון בפסק הדין להמשך פיתוחה של ההמשגה המשפטית של הזכות למיניות בכלל וכבסיס לפסיקת פיצויי מין בפרט.

The post רינה ב. פיקל ושגית מור – איזה מין פיצוי? פגיעה בתפקוד מיני והזכות למיניות בדיני הנזיקין appeared first on המשפט.

פסק הדין בפרשת אבו חנא בעניין חישוב אובדן כושר ההשתכרות נחשב, ובצדק, לפורץ דרך. מטרת רשימה זו היא להצביע על שלוש נקודות עיוורון מהותיות שבפסק הדין. ראשית, כימות אובדן כושר ההשתכרות של ניזוקים בעלי מוגבלות צריך להיעשות באופן שמכבד אותם כיצורים אוטונומיים ושווים, בדיוק כפי שאבו חנא מחייבנו לכבד את אלה שמגדרם ומגזרם משפיע ים לרעה על השתכרותם הפוטנציאלית בשוק העבודה הישראלי; שנית, כימות אובדן כושר השתכרותם של ניזוקים בגירים ששכרם נמוך בשל מוגבלותם, מגדרם או מגזרם צריך להיות כפוף לאותה הצדקה – צדק ביחסים – המצויה בבסיס הלכת אבו חנא ביחס לניזוקים קטינים ; שלישית, הישענות על טיעוני יעילות וצדק מתקן בהקשר של הסדר אחריות מוחלטת כמו חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להבדיל ממקרים הנשלטים על ידי פקודת הנזיקין, תמוהה ואולי אף שגויה. התיקון המוצע לכל אחת מהן נעשה על ידי פנייה לתאוריית הצדק ביחסים כמסגרת הנורמטיבית להבנה, להצדקה ולתיקון של דיני הנזיקין.

The post אביחי דורפמן – של מי האובדן הזה? צדק ומוגבלות בדיני הנזיקין appeared first on המשפט.

סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" יִיצֵּר במהלך העשור האחרון שורה של התדיינויות משפטיות וויכוחים לוהטים בשיח הציבורי הישראלי. הסרט, שמומן על ידי הרשות הפלסטינית, מבוסס על הקרב הכבד שניטש במחנה הפליטים בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן". המבצע בא כתגובה לאירוע הטרור במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר תשס"ב 2002. מחבל מתאבד פרץ לחדר האוכל של המלון ופוצץ את עצמו. בפיגוע נרצחו 30 חוגגים ונפצעו 160 נוספים.

הסרט צולם במחנה הפליטים וכלל עדויות, לכאורה, של תושבים פלסטינים שייחסו לחיילים שלחמו בג'נין פשעי מלחמה חמורים. הסרט הוקרן ברחבי העולם, זכה בפרסים, הוקרן בסינמטקים בישראל ולאחר שאושר על ידי הבג"ץ – שביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את הקרנתו – הוקרן גם בבתי הקולנוע המסחריים ברחבי הארץ.

הואיל והיועץ המשפטי סירב להגיש תביעה פלילית נגד בכרי, הגישו נגדו החיילים שלחמו בג'נין במבצע חומת מגן תביעה נזיקית בגין הפגיעה החמורה שגרם הסרט לשמם הטוב. אף על פי שבית המשפט סבר שהסרט שקרי ומגמתי, אינו אמת ונערך שלא בתום לב, התביעה נדחתה בבית המשפט המחוזי. גם הערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. שתי הערכאות קבעו כי אין לקבוצת הלוחמים עילת תביעה, הואיל ואף אחד מהם לא היה ניתן לזיהוי בסרט. כל הערכאות שדנו בסרט הסכימו כי מדובר בסרט מגמתי ושקרי שנערך באופן פוגעני ומכפיש.

התובע בתיק מושא הדיון הנוכחי ניתן לזיהוי בסרט. הוא לא היה חלק מהקבוצה שתבעה בסיבוב הקודם, ולכן הפעם התביעה התקבלה ובית המשפט המחוזי החליט כי בכרי נושא באחריות לפרסום שקרי ומכפיש ועקב כך עליו לשלם לתובע, מגנאג'י, פיצויים בסך של 175,000 ש"ח. בנוסף אסר בית המשפט על הפצתו והקרנתו של הסרט ואף הורה על החרמתו בהחרגה של הקרנה בערוץ YOUTUBE.

בעוד שהטלת האחריות על בכרי בעקבות הקביעה החוזרת כי הסרט אינו דוקומנטרי, אינו אמת והוא נעשה שלא בתום לב היא לא רק מבורכת, אלא מתבקשת, איסור הקרנת הסרט בעייתי. ברשימה זו נטען כי האיזון הערכי שעשה בית המשפט בנסיבות המקרה הוא שגוי ואינו מידתי, והתוצאה אינה אפקטיבית. עוד נטען כי העובדה שבג"ץ דן בזמנו בנושא והחליט – משיקולים ערכיים ציבוריים – לאשר את הסרט להקרנה הייתה צריכה להוות משקל נגד לשיקולים שבית המשפט הפעיל בסופו של דבר במקרה הפרטי שלפניו. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

The post תמר גדרון ואורי וולובלסקי – עוד על "ג'נין ג'נין" – הערה בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בסיבוב השני בעניין מגנאג'י נ' בכרי appeared first on המשפט.

המאמר יציע קריאה חדשה בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, על ידי ההבחנה התאורטית הקלסית שפיתח מאיר דן כהן בין כללי התנהגות לכללי שיפוט. המאמר יראה שההבחנה האמורה מתאימה גם לניתוח של כלל הפסלות הפסיקתי שעוצב בדוקטרינת יששכרוב. כלל זה מהווה כלל שיפוט הנסב על הפרת כללי התנהגות של גורמי החקירה בהשגת הראיה שקבילותה נבחנת. בעניין שמש ביקשה המשטרה מבית המשפט לתת אישור מראש להפרת מספר כללי התנהגות במסגרת החקירה. ייטען כי דעת הרוב בעניין שמש שגתה כאשר אפשרה את הפרת כללי ההתנהגות, ואילו דעת המיעוט, שבה החזיק השופט דנציגר, צדקה כאשר ביקשה למנוע זאת. המאמר יראה כי כיוון שבעניין שמש טרם הופר כלל התנהגות עובר להחלטת בית המשפט, אזי הדוקטרינה המתאימה לדיון הייתה דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים ולא דוקטרינת יששכרוב. בהמשך המאמר ייטען כי דנ"פ שמש הניח תשתית לקיום משפטי זוטא לקבילות ראיות חפציות בשלב הטענות המקדמיות ובפני שופט שונה מזה שידון בהליך העיקרי. המאמר יצביע על כך שקיום משפט זוטא כזה יכול לפתור כשל המצוי עתה בסדר הדין הפלילי בישראל, ויתרונותיו הדיוניים עולים על חסרונותיו. עוד ייטען כי ניתן לעגן את קיומו של משפט הזוטא האמור בדין הקיים. זאת אם מכירים בכך שדוקטרינת יששכרוב היא סוג של הגנה מן הצדק.

The post ד"ר אלקנה לייסט – על כללי התנהגות, כללי שיפוט, ועל קיום משפטי זוטא לבחינת קבילות ראיות חפציות – קריאה חדשה בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נגד שמש appeared first on המשפט.

השנים האחרונות העמידו במבחן את חובת פרסום התשקיף הקבועה בסעיף 15 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח–1968. חובה ותיקה זו היא הוראת הדין הקובעת את תחולתו של חוק ניירות ערך, וממנה נגזר מתי עסקים המבקשים לגייס כספים מהציבור יהיו כפופים למסגרת הפיקוחית המשמעותית שמשית החוק. סביבת הריבית הנמוכה המעודדת נטילת סיכונים, והתפתחות האמצעים הטכנולוגיים המקילים על פנייה לציבור וגיוס כספים ממנו, הביאו עימם פרץ ניסיונות לעקוף את חובת פרסום התשקיף. היא הפכה מוקד עניין עבור פעילים בשוק ההון, רשות ניירות ערך ובתי המשפט. מה נועדה חובת פרסום התשקיף להשיג? מהו התוכן שיש ליצוק להגדרת ניירות ערך? מהן הפעולות העשויות להיחשב כהצעה של ניירות ערך? האם פנייה למשקיעים מסוימים צריכה להיות פטורה מחובת פרסום התשקיף? על שאלות אלה ואחרות ניתן מענה ברשימה מקיפה זו , העוסקת בחובת פרסום התשקיף. הרשימה בוחנת את שלושת רכיבי החובה, את פסיקת בתי המשפט בעניינם, ואת הצורך בתיקוני חקיקה. התפיסה הכללית בדבר חשיבות הפיקוח על פעילות פיננסית המופנית לציבור הרחב מקבלת ברשימה זו ביטוי קונקרטי, והדיון בסעיף הליבה הקצר של חוק ניירות ערך מעלה לסדר היום ומחדד את הסוגיות המורכבות הגלומות בו.

The post אמיר וסרמן וצפנת מזר־לייסט – חובת פרסום תשקיף כקו ההגנה של ציבור המשקיעים appeared first on המשפט.

פסיקת השופט דנציגר בפרשת בלום חושפת את הדרמה של הזכיינות, ומחייבת לעיין במוסד חשוב זה מנקודת שבר: כשהצדדים מצויים בסכסוך, ומי מהם מבקש לצאת מהקשר. סיום ההתקשרות מטלטל את הספינה החוזית כולה, וצפוי להשליך על כדאיות העסקה. הרגולציה של סיום הזיכיון מבנה את התמריצים הפועלים על הצדדים להתקשרות: אם נתיר למזכה לסיים את הקשר לפי רצונו – הוא עלול לטרוף את השקעות הזכיין, מבלי לאפשר לו לקצור באופן מיטבי את פירות עמלו. מצד שני, הכבדה על המזכה עלולה לדחוף את הזכיין לצמצם את השקעותיו ולהחמיר את "נסיעת-החינם". יכולת היציאה מהזכיינות משליכה על הוודאות המסחרית של הצדדים; היא מותחת את מנעד הכוחות שלאורכו הם ינועו במהלך ההתקשרות; והיא מעצבת את ערכו המסחרי של הזיכיון. ברשימה זו אציע אסדרה חדשה של סיום הזיכיון. אפתח בסקירת פסקי-הדין בפרשת בלום על גלגוליה ואנתח את החידוש ההלכתי שבהם. אעמת בין הלכת בלום להלכות קודמות. אציג ניתוח כלכלי של הזיכיון ואציע אסדרה סטטוטורית של סיום הזיכיון על רקע התובנות שיופקו.

The post איריס סורוקר – רגולציה של סיום הזיכיון appeared first on המשפט.

מאמר זה עוסק בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן חיים. בפרשה זו קבעה דעת הרוב, בין השאר, כי חיפוש משטרתי יכול להתבצע אף בהיעדר סמכות על פי דין, ובלבד שהחיפוש בוצע על סמך הסכמתו המודעת של מושא החיפוש. נקודת המוצא למאמר היא דעת היחיד בפרשה זו, מפי השופט דנציגר, המבקרת את עמדת הרוב הן בשל עקרון חוקיות המנהל והן בשל הטלת ספק בטענה לפיה במערכת היחסים בין שוטר ואדם עשויה להתקיים הסכמה חופשית ואמיתית. בהמשך לדברי השופט דנציגר, המאמר טוען כי הביסוס הרעיוני לעמדת הרוב, לפיו הסכמה אוטונומית של אדם עשויה לבסס מקור סמכות לחיפוש משטרתי, עלול להוביל למשטר משפטי המבוסס על קביעת אחריותו הראשונית של אדם בהתאם לאפיוניו החברתיים ובהתאם להתאמתו ל"טיפוס עברייני". על יסוד מחקרים העוסקים באופן בו נוצר חשד בלב שוטר, לרבות הטיות חשיבתיות בהקשר זה, ואף מתוך בחינת פסיקה ישראלית המבוססת על הלכת בן חיים, המאמר יטען כי עמדת הרוב עשויה לטפח הלך חשיבה סמוי המבסס אחריות פלילית על אפיון "סוגו" של העושה.

The post חמדה גור־אריה – על מצוקתו של האדם (שלא) מן היישוב: בעקבות פסק דינו של השופט דנציגר בפרשת בן חיים appeared first on המשפט.

במסגרת המאמר, בוחנת נבות באופן ביקורתי את בג"ץ 971/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת. הרקע לעתירה, היא החלטת ועדת הכנסת להעניק לחברי הכנסת שכיהנו בכנסת שלוש שנים בלבד, קצבת כהונה של ארבע שנים. פסק הדין ביטל בית המשפט העליון את הענקת הקצבה פה אחד, וקבע נורמה חדשה לפיה "אסור הוא חבר הכנסת להפוך את חברותו בכנסת כמקור להפקת טובות הנאה אישיות". נוסף על כך, בוחנת נבות במאמרה את ההסדר לקביעת שכרם של חברי הכנסת בראי ההסדרים הקיימים במשפט המשווה.

The post סוזי נבות – קביעת שכרם של חברי הכנסת: "המחליטים הם גם הזוכים" בעקבות בג"ץ 99 /971 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת appeared first on המשפט.

חיים רמון הורשע בבית משפט השלום בתל אביב בעברה של מעשה מגונה ללא הסכמה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על רמון נגזר עונש של שירות לתועלת הציבור. עם תום ריצוי עונש זה, החליט ראש הממשלה למנות את רמון לשר בממשלה, ולהעניק לו תואר של משנה לראש הממשלה. המינוי אושר על ידי הממשלה ועל ידי הכנסת. בעקבות זאת הוגשה עתירה שבה נטען כי יש לבטל את מינויו של רמון, משום שהמינוי הוא בלתי סביר באופן קיצוני. השופטים פרוקצ'יה וגרוניס קבעו שיש לדחות את העתירה, ואילו השופטת ארבל סברה שיש לקבל את העתירה. סעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה קובע באילו נסיבות לא יוכל מי שהורשע בפלילים להתמנות לתפקיד שר בממשלה: אם המורשע נידון לעונש מאסר, וביום מינויו לתפקיד שר טרם חלפו שבע שנים מעת שגמר לרצות את מאסרו או מיום מתן פסק הדין בעניינו, הכול לפי המאוחר. על דרך החיוב אפשר ללמוד מהסעיף שמי שהורשע בפלילים, אך לא נגזר עליו עונש מאסר, או שנגזר עליו עונש מאסר וכבר חלפו שבע שנים מעת שגמר לרצות את מאסרו או מעת שניתן פסק הדין בעניינו, יוכל להתמנות לתפקיד שר בממשלה. הסעיף מורה עוד כי מי שהורשע ונידון למאסר יוכל להתמנות לתפקיד שר בממשלה גם אם טרם חלף מועד שבע השנים האמור, וזאת אם קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי בעברה שבה הורשע המתמנה לא היה משום קלון. הציר המרכזי שעליו התבסס פסק דינן של השופטות פרוקצ'יה וארבל היה שסעיף 6(ג) האמור אינו ממצה את ההסדר המשפטי בשאלת מינויו לשר של מי שהורשע בפלילים. לגישתן, יש לראות את ההסדר הסטטוטורי האמור כמי שיש להשלימו על ידי אמות המידה של מבחן הסבירות: מינוי העומד באמות המידה של סעיף 6)ג) לחוק עלול להיפסל בכל זאת, אם יימצא שהממנה הפעיל את שיקול דעתו באופן החורג מהסבירות. בנסיבות המקרה דנן, השופטת פרוקצ'יה סברה שמינויו של רמון עמד במבחן הסבירות, ואילו השופטת ארבל סברה שהמינוי היה בלתי סביר. השופט גרוניס הצטרף למסקנתה של השופטת פרוקצ'יה. הטעם המרכזי למסקנתו היה העובדה שמינויו של רמון אושר על ידי הכנסת. השופט גרוניס סבר שמשעה שהכנסת אישרה את המינוי, אל לו לבית המשפט להתערב ולפסול את המינוי.

The post מנחם מאוטנר – בין כשירות לסבירות בעקבות בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט appeared first on המשפט.

בחרתי לדון בפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת מרים בן-פורת בפרשת כנפי, מאחר שפסק דין זה מהווה לדעתי מופת של כתיבה משפטית. מקופלות בו הלכות משפטיות חשובות בנושא מורכב; הוא נשען על פסיקה קודמת, אך עם זאת מתווה דרך לפסיקות עתידיות; הוא בוחן באורח ביקורתי ואוהד כתיבה אקדמית; הוא קוהרנטי ונהיר ובנוי היטב. יתר על כן: בפסק הדין מתגלה כוחה של השופטת בן-פורת לאזן בין גישות משפטיות שמרניות לבין השאיפה לעשות צדק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון. עובדותיו של המקרה – המתוארות להלן –הן מצערות, כעובדות מקרים רבים המובאים, בפני בית המשפט. העותר, נכה עבודה כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי קיבל על פי בקשתו מענק מהוון במקום קצבה, על 36 אחוזי נכותו, בהתאם לסעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי. עקב החמרה במצב בריאותו (כריתת שתי רגליו מעל הברכיים) הגיע שיעור נכותו ל-91%. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבה או מענק בגין דרגות נכותו החדשות. בעשותו כן פעל העותר על סמך הנוהג שהיה מקובל במוסד לביטוח לאומי במשך כ-28 שנה, שלפיו בנסיבות דנן קמה זכאות לקבלת קצבה נוספת. פנייתו של העותר נדחתה, כי בינתיים יצאה מבית הדין הארצי לעבודה הלכה שלפיה – על פי פירוש נכון של סעיף 70(א) – עם היוון הקצבה לצמיתות, אין עוד זכאות לקצבת נכות. עובדות אלה היוו עוגן לדיון מעמיק – גם אם תמציתי – של השופטת בן-פורת בכמה נושאים מתחומי הביקורת השיפוטית, פירוש חוקים ודיני הטעות בחוזים.

The post גבריאלה שלו – בעקבות בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה – תחכום משפטי ושיקולי צדק appeared first on המשפט.

הפילוסופיה אינה בעלת תפקיד של ממש בשגרת החיים של בית המשפט. לעתים היא שרויה מאחורי הקלעים, בעיקר כשבית המשפט דן בצדק, אולם גם אז היא לא נראית באולם המשפט. ועם זאת, יש שהשופט או השופטת חורגים מעולם המשפט, על מושגיו, על תפיסותיו ועל הליכותיו, ומזמינים פנימה את האורחת, המצטיירת זרה ומרוחקת, גם אם היא נראית נשואת פנים, כדי שתשמיע להרף עין את קולה של אהבת החכמה. המשנה לנשיא, השופטת מרים בן-פורת, נתנה לפילוסופיה שעה קלה של פתחון פה בע"א 518/82 זייצוב נ' כץ. במאמר זה, הנכתב לכבודה, נרחיב את היריעה בדבר ההערה הפילוסופית שהופיעה בהצגת עמדתה של השופטת בסוגיה מרכזית אחת שנדונה באותו פסק דין.

The post אסא כשר – "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" appeared first on המשפט.

פסק דינה של השופטת מרים בן-פורת בעניין מ.י.ל.ן. עוסק בסוגיית המתח בין חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת מחד לבין ההגנה על הפרטיות מאידך. הוא קובע שורה של קביעות חשובות שהוסיפו לביצור מעמדם של חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל. תרומתו הייחודית, ולטעמי, התרומה החשובה מכול, היא בהצבת גבולות ברורים וראויים לכל אחד מסוגי חופש אלה בהקשר של הגבלת החדירה לפרטיות על ידי אמצעי התקשורת. מטרות רשימה זו הן להציג את עיקרי הפסק ולבחון את נימוקיו.

The post איל בנבנשתי – ה"הפתעונת" והמצלמה הנסתרת: על עיתונות, פרטיות, סקרנות ומציצנות. appeared first on המשפט.

במערכת הנורמות המשפטיות שבהן מוגדרים סוגי העברות הספציפיות, קיים מקום נרחב למדי לעברות ההחזקה. לכן אך טבעי הוא שבתי המשפט בישראל נדרשים לדיון ביסודות  עברות ההחזקה מספר פעמים רב. מאחר שפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת הוכשטט הוא אחת מאבני הדרך החשובות בהגדרת המושג "החזקה", ברי אפוא כי ניתן למצוא אזכורים רבים שלו – חוזרים ונשנים – בפסקי הדין של כל הערכאות. עם זאת, דומה כי נשתכחה במעט העובדה שדעת הרוב בפרשת הוכשטט נכתבה דווקא על ידי המשנה בדימוס של נשיא בית המשפט העליון, השופטת מרים בן-פורת; בחוות דעתה בפרשה זו האירה השופטת כמה סוגיות העומדות בלב עברות ההחזקה וביסוד מושג ה"שליטה" – המהווה את הדרישה המרכזית וההכרחית שעליה מבוסס מושג ה"החזקה". ביקשנו לנצל הזדמנות זו כדי לשוב ולהתייחס, ולו בתמצית, לסוג עברות ההחזקה, אגב ציון מקצת תרומתה של השופטת בן-פורת להבהרתו.

The post ש"ז פלר – טבען של עברות ההחזקה – בעקבות ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל. appeared first on המשפט.

פסק דינה של השופטת בן-פורת בע"א 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' זפניק הוא מפסקי הדין המרכזיים בדיני חוזים. במשך קרוב לשלושים שנה הוא משמש בסיס איתן לפרשנותה של חובת תום הלב במשא ומתן, המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 12 הוא אולי המהפכני ביותר בחוק החוזים. הוא הפנה את פניו של המשפט הישראלי לעברו של המשפט הקונטיננטלי, בייחוד המשפט הגרמני, והציב אתגר פרשני בפני שופטי ישראל. השופטת בן-פורת נענתה לאתגר, וסימנה תוואים ברורים וזהירים באשר להיקף פריסתה של חובת תום הלב, ועמדה חלוצית באשר לסעדים בגין הפרתה. ההלכה שקבעה השופטת לא היוותה תקדים מחייב. היא נאמרה אגב אורחא, ולמרות זאת, צברה כוח רב מיד עם הינתנה. כוחו המיוחד של פסק הדין נבע ממעמדה של השופטת בן-פורת ומעצמתם של הטיעונים שעלו בפניה. בחרתי לעסוק בפסק דין זה מזווית מיוחדת. ביקשתי לעיין בתיק כולו, החל מכתבי הטענות, עבור דרך הראיות והסיכומים בבית המשפט המחוזי, וכלה בטיעונים ובסיכומים בבית המשפט העליון. באופן טבעי גילה העיון בתיק עולם סבוך ומורכב, שחלק ממנו אבקש להציג ברשימה זו. אבחן את המקרה על רקע האירועים הכלליים שאפפו אותו, אציג את פרטיו, אבחן את ההלכה שנקבעה לגביו, את משמעותה ואת השפעתה, ואסיים בשינויים שהתחוללו מאז ועד היום הנוגעים הן להלכה והן לגיבוריה.

The post נילי כהן – גלגולו של שיכון – תרומתה של השופטת בן-פורת לעיצובו של תום הלב במשא ומתן appeared first on המשפט.

החברה הישראלית מזדקנת. מחברה צעירה, עוברת החברה הישראלית טרנספורמציה דמוגרפית, אשר במסגרתה הקבוצה הגדלה בקצב המהיר ביותר היא קבוצת בני ה-65 ומעלה. הזדקנות החברה הישראלית טומנת בחובה הזדמנויות לחידוש ולרענון עמדות כלפי "הזקנים החדשים", אך יש בה גם סיכון להעמקת הדרתם והפלייתם של כל מי שאינו שייך לקבוצה ההגמונית ה"צעירה". בנוסף לכך, מציאות חברתית חדשה זו נוצרת על רקע העלייה במודעות לתופעה חברתית המכונה "גילנות" (המונח העברי ל-Ageism), אשר בדומה לתופעות חברתיות אחרות, כדוגמת הגזענות או הסקסיזם, מגלמת בחובה הבניה חברתית שלילית של הזקנה, והפליה של קבוצה חברתית המתויגת כבעלת מאפייני חולשה ואי-יכולת אך ורק בשל גילה הכרונולוגי. אחת הזירות החברתיות החשובות שבמסגרתן באה לידי ביטוי המורכבות החברתית של תופעת הזדקנות החברה הישראלית, היא זירת הפסיקה המשפטית. בתי המשפט נזקקים בשנים האחרונות להכריע בסכסוכים ובסוגיות חוקיות המערבים שאלות של זכויות, מעמדוערכים, בכל הנוגע למקומם של זקנים במשפט הישראלי. עד היום נקודת הממשק הפסיקתית באשר להבניה החברתית של הזקנה בבתי המשפט כמעט שלא נחקרה, וכמעט שאין בנמצא ספרות אקדמית המנתחת את מגמות הפסיקה בכל הנוגע לתופעת הגילנות. על רקע חלל מחקרי זה, מאמר זה מנסה לראשונה לנתח ולבחון את פסיקת בית המשפט העליון בפרשיות תקדימיות העוסקות בסוגיות מרכזיות הנוגעות לזכויות זקנים. מטרת המאמר היא לנסות ולבחון עד כמה אפשר לזהות מגמות גילניות בפסיקת בית המשפט ואת מאפייניהן.

The post ישראל (איסי) דורון – גילנות ואנטי-גילנות בפסיקת בית המשפט העליון appeared first on המשפט.

יצירות פונקציונליות ויצירות אמנות שימושית הן יצירות שיש להן רכיבים מבטאים (expressive) בצד רכיבים מהותיים המוכתבים מהשימושיות לה הן נועדו. לפיכך, דיני זכות יוצרים חשדניים כלפי יצירות אלה ומעניקים להן הגנה רק לאחר עמידה במבחנים מחמירים יותר מהמבחנים הרגילים להגנה על יצירות. הפסיקה האחרונה בישראל ובארצות הברית החייתה את הצורך לדון בקו הגבול שבין שימושיות לבין יצירתיות בהקשר של דיני זכות יוצרים מצד אחד ובין הגנת זכות יוצרים להגנות דינים אחרים, בעיקר דיני העיצובים המסחריים, מצד שני. מאמר זה יציע ביקורת על הפסיקה האחרונה, הן לאור היעדר התאמתה לתכליות שבבסיס דיני זכות יוצרים, הן לאור היעדר התאמתה ללשון החוק והן בשל הקשיים שמעוררות התוצאות המתבקשות ממנה. בעקבות הביקורת, המאמר יציע טקסונומיה מחודדת כמצע לדיון ביצירות פונקציונליות וביצירות אמנות שימושית, וכן את דרך הניתוח הראויה של כל קבוצת יצירות בטקסונומיה, המיישבת את הביקורות שהועלו. בתמצית, הטענה היא שהגנת זכות יוצרים על יצירות פונקציונליות צריכה להינתן רק להיבטים מבטאים שאין להם כל תכלית שימושית, וכי אמנות שימושית צריכה להיות מוגנת, ככלל, באמצעות דיני העיצובים ולא באמצעות דיני זכות יוצרים. בכל הנוגע ליצירות מוגנות המוטבעות על מוצרים או חפצים, הטענה היא שמשעה שההטבעה בוצעה על ידי היוצר, לא תינתן עוד הגנת זכות יוצרים ליצירה ביחס למוצרים עליה הוטבעה, והגנה על אלה תהיה אפשרית רק לפי דיני העיצובים. זאת, בניגוד לפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון.

The post עמרי רחום־טוויג – פונקציה של יצירתיות: הגנת זכות יוצרים על יצירות פונקציונליות ואמנות שימושית appeared first on המשפט.

האם קיימת זכות לייצוג על-ידי עורך-דין בהליכי משמעת? ואם כן – מה היקפה ובאילו מצבים ראוי להכיר בה? שאלות אלה מלוות את המשפט הישראלי תקופה ארוכה, ודומה שעדיין לא ניתנו להן תשובות סופיות מחייבות בכל ההקשרים. ברשימה זו אבקש לבחון את סוגיית הזכות לייצוג בהקשר המיוחד של הליכי משמעת בתחום הספורט. הבחינה תיעשה בעיקרה באספקלריה של פסק הדין בעניין בן-הרוש – שהכריע בשאלת הזכות לייצוג בהליכי משמעת במוסדות להשכלה גבוהה – ומשמש מאז אבן דרך מרכזית לדיון בסוגיית הזכות לייצוג בדין המשמעתי. הטיעון המרכזי ברשימה הוא שבכל הנוגע למוסדות המשמעת של איגודי ספורט ראוי לבכר את עמדת המיעוט של כב' השופט דנציגר בעניין בן-הרוש, התומכת בזכות גורפת לייצוג, בניגוד להסדר הנוהג כיום.

The post ירון קובו – חור בהגנה: על הזכות לייצוג בהליכי משמעת של איגודי ספורט (בעקבות ע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' בן-הרוש (30.12.2012)) appeared first on המשפט.

עניינה של רשימה זו הוא בחינתו הביקורתית של הכלל המשפטי שאומץ על ידי בית המשפט בעניין סידי. במרכזה של בחינה ביקורתית זו יעמדו השלכותיה הערכיות והחברתיות של הכרעת בית המשפט. אבקש לטעון שאף שהכלל שאומץ על ידי בית המשפט ראוי ועולה בקנה אחד עם דוקטרינת "ההסכמה מדעת" ועם עקרון האוטונומיה העומד ביסודה, הרי אופן ניסוחו והצגתו בפסק הדין הנו בעל השלכות ערכיות וחברתיות המעוררות קושי. בחלקו הראשון של המאמר תוצג ההלכה שאומצה בעניין סידי, הכלל המשפטי שקדם לה ופסקי הדין שצעדו בעקבותיה. בחלקו השני תיבחן הלכה זו בחינה ביקורתית.

The post נילי קרקו-אייל – מי ילד מושלם של אימא? הרהורים בעקבות פסק הדין בעניין סידי appeared first on המשפט.

"זכות הגישה לערכאות", במובנה הרחב, הנה זכותו של האדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד, ללא סירוב, ללא עיכוב וללא משוא פנים. שלא כמו זכויות יסודיות אחרות, כגון : חופש הביטוי, חופש העיסוק, הזכות לקניין והזכות לפרטיות, לא זכתה "זכות הגישה לערכאות", על אף חשיבותה הרבה, לכל התייחסות מחקרית מעמיקה בטרם חקיקתו של חוק־יסוד : כבוד האדם וחירותו. גם בית המשפט העליון לא נדרש לדיון יסודי ומיוחד בזכות זו. היעדר זה, הן בפסיקה והן בספרות, בולט לאור ההתעסקות הרבה בזכויות יסוד אחרות. ביום 15.7.1997 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בפרשת ארפל אלומיניום. בערעור זה נדרש בית המשפט העליון לשאלה, האם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון כערכאה דיונית בבקשה לביטול מדגם שנרשם בפנקס המדגמים . לצורך ההכרעה בשאלה נדרש בית המשפט העליון לדיון חוקתי ראשוני ומרתק בזכות הגישה לערכאות. עניינה של רשימה זו בתרומתה של פרשת ארפל אלומיניום לביסוסה של זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית במשפט הישראלי.

The post יורם רבין – זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית (בעקבות ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ) appeared first on המשפט.