חמדה גור־אריה – על מצוקתו של האדם (שלא) מן היישוב: בעקבות פסק דינו של השופט דנציגר בפרשת בן חיים

  • ראשי
  • פוסטים
  • חמדה גור־אריה – על מצוקתו של האדם (שלא) מן היישוב: בעקבות פסק דינו של השופט דנציגר בפרשת בן חיים
מאמר מאת: חמדה גור-אריה

חמדה גור־אריה – על מצוקתו של האדם (שלא) מן היישוב: בעקבות פסק דינו של השופט דנציגר בפרשת בן חיים

מאמר זה עוסק בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן חיים. בפרשה זו קבעה דעת הרוב, בין השאר, כי חיפוש משטרתי יכול להתבצע אף בהיעדר סמכות על פי דין, ובלבד שהחיפוש בוצע על סמך הסכמתו המודעת של מושא החיפוש. נקודת המוצא למאמר היא דעת היחיד בפרשה זו, מפי השופט דנציגר, המבקרת את עמדת הרוב הן בשל עקרון חוקיות המנהל והן בשל הטלת ספק בטענה לפיה במערכת היחסים בין שוטר ואדם עשויה להתקיים הסכמה חופשית ואמיתית. בהמשך לדברי השופט דנציגר, המאמר טוען כי הביסוס הרעיוני לעמדת הרוב, לפיו הסכמה אוטונומית של אדם עשויה לבסס מקור סמכות לחיפוש משטרתי, עלול להוביל למשטר משפטי המבוסס על קביעת אחריותו הראשונית של אדם בהתאם לאפיוניו החברתיים ובהתאם להתאמתו ל"טיפוס עברייני". על יסוד מחקרים העוסקים באופן בו נוצר חשד בלב שוטר, לרבות הטיות חשיבתיות בהקשר זה, ואף מתוך בחינת פסיקה ישראלית המבוססת על הלכת בן חיים, המאמר יטען כי עמדת הרוב עשויה לטפח הלך חשיבה סמוי המבסס אחריות פלילית על אפיון "סוגו" של העושה.

דילוג לתוכן