גבריאלה שלו – בעקבות בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה – תחכום משפטי ושיקולי צדק.
בחרתי לדון בפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת מרים בן-פורת בפרשת כנפי, מאחר שפסק דין זה מהווה לדעתי מופת של כתיבה משפטית. מקופלות בו הלכות משפטיות חשובות בנושא מורכב; הוא נשען על פסיקה קודמת, אך עם זאת מתווה דרך לפסיקות עתידיות; הוא בוחן באורח ביקורתי ואוהד כתיבה אקדמית; הוא קוהרנטי ונהיר ובנוי היטב. יתר על כן: בפסק הדין מתגלה כוחה של השופטת בן-פורת לאזן בין גישות משפטיות שמרניות לבין השאיפה לעשות צדק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון. עובדותיו של המקרה – המתוארות להלן –הן מצערות, כעובדות מקרים רבים המובאים, בפני בית המשפט. העותר, נכה עבודה כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי קיבל על פי בקשתו מענק מהוון במקום קצבה, על 36 אחוזי נכותו, בהתאם לסעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי. עקב החמרה במצב בריאותו (כריתת שתי רגליו מעל הברכיים) הגיע שיעור נכותו ל-91%. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבה או מענק בגין דרגות נכותו החדשות. בעשותו כן פעל העותר על סמך הנוהג שהיה מקובל במוסד לביטוח לאומי במשך כ-28 שנה, שלפיו בנסיבות דנן קמה זכאות לקבלת קצבה נוספת. פנייתו של העותר נדחתה, כי בינתיים יצאה מבית הדין הארצי לעבודה הלכה שלפיה – על פי פירוש נכון של סעיף 70(א) – עם היוון הקצבה לצמיתות, אין עוד זכאות לקצבת נכות. עובדות אלה היוו עוגן לדיון מעמיק – גם אם תמציתי – של השופטת בן-פורת בכמה נושאים מתחומי הביקורת השיפוטית, פירוש חוקים ודיני הטעות בחוזים.