אחד הייעודים המרכזיים של בית המשפט לנוער הוא להגדיל את הסיכוי שהקטינים הנדונים לפניו ישתלבו היטב בחברה, יחיו חיים נורמטיביים ויחוו הצלחה. בתי המשפט לנוער הם בעלי אופי תרפויטי, על פי תורת המשפט הטיפולי, ולשופט הנוער יכולת להשפיע במידה רבה על רווחתם של קטינים והוריהם המתדיינים לפניו. פסיכולוגיה חיובית היא תחום המחקר המדעי של הגורמים לשגשוגם של אנשים. היא מדגישה את חשיבותם של רגשות חיוביים, תכונות חיוביות ופעולות חיוביות כיסודות של חיים מאושרים ומספקים. המאמר בוחן כיצד תובנות של הפסיכולוגיה החיובית וכן צעדים מעשיים והתערבויות מקצועיות (Interventions), שפותחו על פיהן, מאפשרים יישום נאות של תורת המשפט הטיפולי ויכולים לסייע לבית המשפט לנוער למלא את ייעודו, הן בהליכים פליליים והן בהליכי הטיפול בקטינים בסיכון.

The post שרון עצמון־הלוי ורונן עצמון – שפיטה חיובית: פסיכולוגיה חיובית בדיוני בתי המשפט לנוער appeared first on המשפט.

טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי לציבורי מתבטא, בין היתר, בהתערבות בתי המשפט בתוצרים הסכמיים שמקורם בהליכי גישור. המאמר בוחן את התייחסות השופטים להסדרי פשרה וגישור המובאים לפניהם לשם אישורם כפסקי דין ואת המידה והאופן של ההתערבות במרחב המתגבש בנקודת הממשק שבין סמכות להסכמה. זאת, באופן המחייב בחינה עצמית והדדית של תפקידי השופט והמגשר ביישוב המחלוקת.

פעמים בוחרים הצדדים לחזק את תניות ההסדר הפרטי באמצעות אישורו כפסק דין, ואילו הסדרים מסוימים מחויבים באישור בית המשפט מכוח הוראות חוק ספציפיות. הסדרים ייחודיים אלה יאפשרו לנו לבחון עילות התערבות קיימות ולנסות לגזור מהן קריטריונים לבחינת הסדרי גישור כלליים. כך, ננסה להבין האם קיים שוני בין התייחסות בתי המשפט להסדרי פשרה שנכרתו בסיוע מגשר לבין כאלה הנעדרים מעורבות של מיישב סכסוך חיצוני. מצאנו כי על דרך הכלל נוטים בתי המשפט לאשר הסדרי גישור כלליים ללא בחינה או ביקורת על תוכנם. אולם, קיימת נטייה להתערב מקום בו קיימת אי־חוקיות העולה לכאורה, פגיעה בתקנת הציבור, הסדרים למראית עין, סוגיות של חיסיון, פגמים צורניים היורדים לשורש ההסדר, פגיעה בזכויות צד ג', חשש להיעדר גמירות דעת והסכמות אשר תכליתן אינה ניתנת לאכיפה.

לא קיימת הסדרה בדין הישראלי של הכללים או החובה להתערבות שיפוטית, וזו נתונה לשיקול דעתו של השופט על פי תפיסתו את ייחודיות ההסכמה וחשיבותה בכלל, ותפקיד המגשר בעיצובה בפרט. מפסקי הדין שנבדקו לא ניתן להצביע על קריטריונים אחידים לבחינת ההסדר, וההתנהלות השיפוטית מראה כי על פי רוב המגשר אינו נתפס כמי שתפקידו לבחון אינטרסים ציבוריים בהסדר הנרקם, כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הפרטי של הצדדים שלפניו.

לטענתנו, קיים צורך להסדיר קריטריונים ברורים לבחינת הסדרי פשרה, המתבססים, בין היתר, על אלה הנהוגים בהתערבות בהסדרים ייחודיים, בשים לב לסוג ההליך הגישורי ואפיונו, כמו גם תפיסת מקומו של המגשר בו. קביעת כללים בהירים והתנהלות שיפוטית עקבית יובילו לעיצוב התנהלות המגשר בהסדרים כלליים ויצרו אצלו חובה להחלת נורמות ציבוריות בהסדר פרטי, אשר הצדדים לו חפצים, כאינטרס מובנה בהסכמותיהם, לאשרו כפסק דין ביודעם שאלה יובאו בחשבון על ידי בית המשפט כתנאי לאישור ההסדר.

The post עמוס גבריאלי ומיכל אלברשטין – התערבות שיפוטית בהסדרי גישור appeared first on המשפט.

התחדשות עירונית (Renewal Urban) מתוארת כהתערבות במאפיינים פיזיים וחברתיים של אזורי מגורים עירוניים שמטרתה המוצהרת היא הבטחה של שיפור תנאי המגורים, ובכלל זה חיזוק הבניינים שאינם עומדים בתקן הישראלי לבנייה מפני רעידות אדמה. ריבוי ה"שחקנים" הפועלים לצורך מימוש הפרויקט, משך הפרויקט, מהותו, מורכבותו ופער הכוחות שבין היזם לבעלי הדירות מעמידים את בעלי הדירות בפני קשיים, מכשולים, סכנות, הפרות, פגיעות, סיכונים וחוסר נוחות. "שומר הסף" שאמור להבטיח את קיום זכויותיהם של בעלי הדירות בפרויקט כה מורכב, ובכלל זה לפעול למענם בנאמנות, במסירות וללא מורא, הוא עורך הדין המייצגם. בעסקאות של התחדשות עירונית עולה הצורך לוודא "ביתר שאת" שבעלי הדירות יקבלו ייצוג משפטי הולם, שיביא למימוש ולמיצוי מיטבי של זכויותיהם המשפטיות. הייצוג של עורך הדין את בעלי הדירות מול היזם הוא מורכב, ממושך וכולל היבטים שונים משפטיים ושאינם משפטיים – מה שמעצים את החובות האינהרנטיות החלות על עורך הדין, חובות הזהירות, הנאמנות והמסירות ללקוח. על אלה מתווסף קושי מהותי הנוגע לאינטרסים הנוגדים של היזם ובעלי הדירות, המחייב זהירות משנה בהימנעות מלהיקלע למצב של ניגוד עניינים. אשר על כן, מטרת המאמר היא לבחון אם המצב הקיים במדינת ישראל בנוגע לייצוג עורכי דין את בעלי הדירות בפרויקט של התחדשות עירונית הוא ראוי ונכון מבחינה חברתית־משפטית. תשובתנו לשאלה זו היא שלילית. מצאנו כי מבחינה פרקטית, קיים "טשטוש" בנוגע לייצוג של עורך הדין בין בעלי הדירות לבין היזם, והגרוע מכל, חוסר מודעות של בעלי הדירות לקיום "טשטוש" זה. עורך הדין, מעצם יחסיו עם היזם, נמצא במודע או שלא במודע בניגוד עניינים מובנה מסיבות רבות, ובין היתר בשל הסדרי שכר הטרחה עימו ורצונו "להתחבב" על היזם כגורם עסקי "חזק". מצב זה, שבו מחד גיסא נמצא עורך הדין בתפקיד מורכב וממושך, ומאידך גיסא מצוי הוא בניגוד עניינים מובנה – אינו ראוי ודורש תיקון נורמטיבי, כמוצע במאמר זה.

The post דניאלה אסרף ופנינה ליפשיץ־אבירם – ייצוג משפטי במסגרת עסקת התחדשות עירונית: הגיעה העת לשינוי נורמטיבי appeared first on המשפט.

חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך–1960, נועד לתת מענה לבעיית "הילדים העזובים", אשר נתפסה כמאיימת על הסדר החברתי והפוליטי במדינת ישראל של שנות החמישים. החוק נחקק בשיאו של מאבק בין המדינה לבין משפחות עולים "מזרחיים" על חובת המדינה להבטיח תנאי חיים בסיסיים לאזרחיה ועל מרכזיות חובה זו ביצירתה ובפתרונה של בעיית הילדים העזובים. המאמר מנתח את המוסדות ואת השחקנים העיקריים שעיצבו את גלגוליה השונים של הצעת החוק ומציג את האופן שבו הזיהוי המעמדי־אתני של הבעיה השפיע הן על מועד החקיקה והן על ההסדרים שנוסחו בחוק שיועד לפתרונה. אם בתחילת שנות החמישים יועד החוק להגן על ילדים מהורות פגומה, הרי שבסוף שנות החמישים, על רקע המחאה החברתית של עולים "מזרחיים" והחרדה להגמוניה פוליטית־תרבותית, נוסח החוק כאמצעי להתמודדות עם האיום ועם המחאה. הביטוי המובהק לסיווג משפחות וילדים "מזרחיים" כקבוצה "אחרת" היה ביצירת הסדר משפטי שונה לכלל המשפחות בהצעת חוק האפוטרופסות. ההסדר המשפטי בחוק הנוער היווה לכאורה פרקטיקה להאחדה נורמטיבית של הקולקטיב היהודי־ישראלי, אולם בפועל היווה אחת מפרקטיקות הפרדת "המזרחיים" מהקולקטיב, תוך הצגת ילדיהם כקורבן, והגדרתם כבעיה.

The post ניצנה בן־דוד – מי (י)קבע את עתיד ילדינו – חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך–1960 appeared first on המשפט.

בערכאות דתיות בישראל, ניאוף משליך באופן דרמטי על זכויות הצדדים, בעיקר נשים. בערכאות חילוניות, ניאוף ככלל אינו רלוונטי. דיכוטומיה זו הפכה את הניאוף לעוד סמל למאבק בין דת וחילונות, בין "יהודית" ל"דמוקרטית". אילו ניאוף היה פעולה בלתי־פוגענית בעליל, העמדה "הדמוקרטית" או הליברליסטית הייתה קלה להצדקה. אולם ניאוף הוא פעולה פוגענית בעליל. באמצעות מודל הפללה והסדרה נורמטיבי, המאמר בוחן אם ראוי להפליל יחסי מין בהסכמה בין אדם נשוי לאחר שאינו נשוי לו, להסדירם או להתעלם מהם משפטית (להפקירם). בכך הוא מציע שתי נקודות מבט ייחודיות וחדשניות: בחינה נורמטיבית ביקורתית להסדרה המשפטית של הניאוף מזווית חילונית, דמוקרטית וליברלית; ואספקלריה פלילית על סוגיה שכיום נדונה בישראל כמעט רק בדיני המשפחה, ולעתים נדירות נזכרת כלא רלוונטית בדיני הנזיקין ובדיני החוזים. המאמר מצביע על הפגיעות הערכיות הכרוכות בניאוף, על שאלת האכיפה הפלילית הפוטנציאלית שלו, על דמיונו ל"בגידה" מינית גם ללא נישואין, על הסדרה משפטית חלופית ועל החסרונות הכרוכים בכל צורת הסדרה. כמסקנה, המאמר מציע ליצור הסדרה אזרחית, לא של "ניאוף", אלא של "הפרת בלעדיות מינית". בהינתן ציפייה לבלעדיות מינית, בין במסגרת נישואין ובין במסגרת מערכת יחסים רומנטית שאינה מוסדרת בחוק, הפרתה תהיה עשויה לייצר עילה לסנקצייה אזרחית, חוזית או נזיקית.

The post אסף הרדוף – סוגיה ליברלית מופקרת: האם להפליל, להסדיר או להפקיר "בגידה" מינית בנישואין? appeared first on המשפט.

תחילתו של המשפט הפלילי היא בהגשת כתב אישום על ידי התביעה, וזאת לאחר שלשיטתה יש די ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה. בנקודת פתיחה זו, ההגנה מצויה בנחיתות ראייתית אל מול התביעה, ועיקר פעולותיה מתמקדות בבקשות לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ, אשר מוגבלת בעיקר לחומר שנאסף על ידי הרשות החוקרת, ובבקשות לקבלת צו להמצאת מסמכים לפי סעיף 108 לחסד"פ, אשר נדונות אך לאחר תחילת המשפט, ובמעמד התביעה. מאמר זה מתמקד בזכותה של ההגנה לבצע פעולות לאיסוף ראיות לצורכי התיק הפלילי באופן עצמאי וללא מעורבות התביעה, וזאת באמצעות בקשה לקבלת צו להמצאת חפצים לפי סעיף 43 לפסד"פ, תוך התמודדות עם ההחלטה בבש"פ 296/18 פלוני, בה נקבע כי סעיף זה שמור לרשויות האכיפה בלבד. מאמר זה מתמודד עם הקביעות בעניין פלוני בכמה רבדים, ברובד המעשי ובצורך המעשי לאפשר להגנה לאסוף ראיות ללא מעורבות התביעה ואף בטרם הגשת כתב אישום; ברובד המשפטי ובאפשרות החוקית הקיימת על דרך סעיף 43 לפסד"פ; וברובד העקרוני, תוך דיון במובנו של עקרון ההוגנות בהליך הפלילי האדוורסרי. המאמר יטען כי אין די בזכות העיון כדי לאזן את פערי הכוחות בין הצדדים בהליך הפלילי, שכן אין בזכות זו כדי לגשר על הפערים הקיימים ביכולות איסוף הראיות של הצדדים, ויש להקנות להגנה זכות לאיסוף ראיות באמצעות צו שיפוטי. יתר על כן, נטען כי הוגנות ההליך אינה מחייבת גילוי הדדי, ואין לחייב את ההגנה לחשוף את הראיה שהושגה על ידי הצו בפני התביעה, שכן חובת גילוי מעין־זו מכרסמת בזכות להימנע מהפללה עצמית. רק באמצעות מתן אפשרות להגנה לאסוף ראיות ללא מעורבות התביעה, הגם שזו מוגבלת על ידי צו שיפוטי, ניתן לאזן קמעה את פערי הכוחות המובנים בין הצדדים.

The post בנימין ניומן – על הוגנות והדדיות בחקירה הפלילית – להחיות את היפיפייה הנמה: על זכותה של ההגנה לבקש צו להמצאת חפצים לצורכי חקירה על דרך סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי appeared first on המשפט.

האינטרנט הניע מהפכות בכל תחומי הפעילות האנושית והוכר במשפט הבין־לאומי כחיוני למימושן של זכויות רבות, אך בדלת אמות הכלא נוכחותו דלילה, וככלל, האסיר והטכנולוגיה זרים זה לזו. החששות רבים ומוצדקים – הטכנולוגיה מסכנת את סביבת האסיר ואת שיקומו, וכן את הסדר והמשמעת בבית הכלא. הרעיון להניחה בידי עבריינים מורשעים נראה מופרך.
המאמר מבקש לערער על קביעות אלה וקורא לרפורמה ביחס לאינטרנט בכליאה. לשם כך מנתח המאמר את הסוגיה על שני צירים: ציר הפנים־חוץ וציר ההווה־עתיד. בציר הפנים־חוץ מתבסס המאמר על נקודת המוצא של המשפט הבין־לאומי כי האסיר שומר על זכויותיו גם במהלך מאסרו, וכי יש להשוות את תנאי הפנים לתנאי החוץ. המאמר מראה כי הגישה לאינטרנט נגזרת מזכויות אדם מוכרות ומשלב מחקרים פנולוגיים המעידים על תרומת הטכנולוגיה לשיפור חוויית הכליאה ולשיקום האסיר. בהמשך לכך הטענה היא כי אין הצדקה לשלילה מוחלטת של האינטרנט וכי ראוי לחייב רשויות כליאה להנגיש את הטכנולוגיה באופן אקטיבי תחת התאמות מסוימות. לאחר מכן הניתוח עובר לציר ההווה־עתיד. מסתמן כי בעתיד יתממש שינוי פרדיגמה – דימוי האדם כמשתמש מול מחשב יוחלף בתמונה של יצור המוקף ברכיבים ממוחשבים המשוקעים בתוך ה"דברים" בכל עת ובכל מקום. הטכנולוגיה "תרעיד את קירות בתי הכלא" ותכניס את המערכת למלכוד – האם לשלב את הטכנולוגיה ולערער את מוסד הכליאה, או לדחוק אותה, תוך יצירת פער מופרז בין הפנים לחוץ, ולפגוע פגיעה קשה באסיר? לאור זאת, ההצעה היא להכיר בענישה וירטאולית – כאיסור על ענישה פיזית־וירטואלית כפולה בין קירות הכלא וכתחליף לכליאה.

The post נתנאל הנסל – אסירים ואינטרנט – שילוב מופרך? קריאה לשינוי בראי ההווה והעתיד appeared first on המשפט.

שני חוקים עיקריים בישראל עוסקים בפגיעה בבעלי חיים כדי לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות שלהם, בכוח או בפועל: פקודת הכלבת, 1934 ופקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה–1985 .המאמר מראה שהפקודות כוללות הוראות מהותיות דרקוניות, המשקפות את זילות החיים של בעלי החיים ומקדמות אפתיה על פני אמפתיה, חוסר הגינות ואטימות רגשית של האדם ליצורים אחרים המבקשים חיים, חיים צנועים בהרבה מהפשוט שבאדם. הבעיה מוחרפת מכך שההסדר מופעל בשדה המשפט המנהלי, מה שמוביל לביקורת שיפוטית מרוסנת במיוחד. זו סובבת סביב הכרעה המתקבלת על ידי וטרינר רשותי, גורם המצוי בניגוד אינטרסים מובנה בין הדאגה לשלום הציבור לבין דאגה לחיי בעלי חיים. המאמר מציע לבנות מחדש את ההסדר המשפטי העוסק בפגיעה אנושית בבעלי חיים על רקע החשש לבריאות הציבור, על שני אדנים: רעיון המידתיות, העיקרון שפגיעה בבעלי חיים היא המוצא האחרון; והשאיפה להשיג תכליות משפטיות וערכים חשובים מזה – חמלה, הגינות כלפי החלש ורגישות אנושית. המאמר בוחן באופן ביקורתי את הצעת חוק למניעת מחלת הכלבת, התשע"ז–2017 .לבסוף, המאמר קורא להרחבת המבט בנוגע להגנה משפטית על בריאות הציבור באשר לפרקטיקות אשר פוגעות או עלולות לפגוע בבריאות הציבור, ללא הפרעה מצד המשפט, ולעיתים אף בחסותו. פרקטיקות נצלניות שפוגעות בבעלי חיים באופן שיטתי ורחב לעיתים מסתיימות בהפצת מגפות לאדם.

The post אסף הרדוף – ידיד ניכר בעת מחלה: על המתת בעלי חיים בשם בריאות הציבור appeared first on המשפט.

המאמר עוסק בחוק החדש החל על אמצעי התשלום המתקדמים: חוק שירותי תשלום, התשע"ט–2019. חוק שירותי תשלום הוא חוק חדשני שנועד לספק מעטפת משפטית למהפכה המתרחשת בימים אלה בעולם התשלומים בישראל – מעבר משימוש באמצעי התשלום המסורתיים לאמצעי תשלום דיגיטליים, תוך ניסיון ללוות בזמן אמת את ההתפתחות הטכנולוגית המהירה בתחום ואת הסוגיות שמעורר עולם התשלומים החדש. החוק מתמקד במערכת היחסים בין נותני שירותי התשלום לבין הלקוחות שלהם ומעניק הגנות חשובות ללקוח המשתמש בשירותי התשלום. המאמר מנתח את העקרונות עליהם מושתת החוק החדש ובוחן את אופן יישומם בשלוש סוגיות מרכזיות המוסדרות בחוק: אחריותו של נותן שירותי התשלום לביצוע פעולת תשלום בהתאם להוראות הלקוח; ביטול הוראת תשלום על ידי הלקוח; ושימוש לרעה באמצעי תשלום.

The post רות פלאטו־שנער – חוק שירותי תשלום, התשע"ט–2019: הגנת הצרכן הפיננסי בעולם של שירותי תשלום דיגיטליים appeared first on המשפט.

The post צבי טריגר – ״אנחנו בני אותה שכבה ארכאולוגית בעתיד״: על לקרוא משפטים בתנ״ך appeared first on המשפט.

The post יורם רבין – "וְאֶת בְנִי נֹאכַל מָחָר: קניבליזם על ציר הזמן המשפטי" / על 'לקרוא משפטים בתנ"ך' מאת דפנה ברק־ארז appeared first on המשפט.

The post אסנת ברתור – על הספר לקרוא משפטים בתנ"ך – על צדק תנכי ומשפט ישראלי מאת דפנה ברק־ארז appeared first on המשפט.