דניאלה אסרף ופנינה ליפשיץ־אבירם – ייצוג משפטי במסגרת עסקת התחדשות עירונית: הגיעה העת לשינוי נורמטיבי
התחדשות עירונית (Renewal Urban) מתוארת כהתערבות במאפיינים פיזיים וחברתיים של אזורי מגורים עירוניים שמטרתה המוצהרת היא הבטחה של שיפור תנאי המגורים, ובכלל זה חיזוק הבניינים שאינם עומדים בתקן הישראלי לבנייה מפני רעידות אדמה. ריבוי ה"שחקנים" הפועלים לצורך מימוש הפרויקט, משך הפרויקט, מהותו, מורכבותו ופער הכוחות שבין היזם לבעלי הדירות מעמידים את בעלי הדירות בפני קשיים, מכשולים, סכנות, הפרות, פגיעות, סיכונים וחוסר נוחות. "שומר הסף" שאמור להבטיח את קיום זכויותיהם של בעלי הדירות בפרויקט כה מורכב, ובכלל זה לפעול למענם בנאמנות, במסירות וללא מורא, הוא עורך הדין המייצגם. בעסקאות של התחדשות עירונית עולה הצורך לוודא "ביתר שאת" שבעלי הדירות יקבלו ייצוג משפטי הולם, שיביא למימוש ולמיצוי מיטבי של זכויותיהם המשפטיות. הייצוג של עורך הדין את בעלי הדירות מול היזם הוא מורכב, ממושך וכולל היבטים שונים משפטיים ושאינם משפטיים – מה שמעצים את החובות האינהרנטיות החלות על עורך הדין, חובות הזהירות, הנאמנות והמסירות ללקוח. על אלה מתווסף קושי מהותי הנוגע לאינטרסים הנוגדים של היזם ובעלי הדירות, המחייב זהירות משנה בהימנעות מלהיקלע למצב של ניגוד עניינים. אשר על כן, מטרת המאמר היא לבחון אם המצב הקיים במדינת ישראל בנוגע לייצוג עורכי דין את בעלי הדירות בפרויקט של התחדשות עירונית הוא ראוי ונכון מבחינה חברתית־משפטית. תשובתנו לשאלה זו היא שלילית. מצאנו כי מבחינה פרקטית, קיים "טשטוש" בנוגע לייצוג של עורך הדין בין בעלי הדירות לבין היזם, והגרוע מכל, חוסר מודעות של בעלי הדירות לקיום "טשטוש" זה. עורך הדין, מעצם יחסיו עם היזם, נמצא במודע או שלא במודע בניגוד עניינים מובנה מסיבות רבות, ובין היתר בשל הסדרי שכר הטרחה עימו ורצונו "להתחבב" על היזם כגורם עסקי "חזק". מצב זה, שבו מחד גיסא נמצא עורך הדין בתפקיד מורכב וממושך, ומאידך גיסא מצוי הוא בניגוד עניינים מובנה – אינו ראוי ודורש תיקון נורמטיבי, כמוצע במאמר זה.