עמוס גבריאלי ומיכל אלברשטין – התערבות שיפוטית בהסדרי גישור
טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי לציבורי מתבטא, בין היתר, בהתערבות בתי המשפט בתוצרים הסכמיים שמקורם בהליכי גישור. המאמר בוחן את התייחסות השופטים להסדרי פשרה וגישור המובאים לפניהם לשם אישורם כפסקי דין ואת המידה והאופן של ההתערבות במרחב המתגבש בנקודת הממשק שבין סמכות להסכמה. זאת, באופן המחייב בחינה עצמית והדדית של תפקידי השופט והמגשר ביישוב המחלוקת.
פעמים בוחרים הצדדים לחזק את תניות ההסדר הפרטי באמצעות אישורו כפסק דין, ואילו הסדרים מסוימים מחויבים באישור בית המשפט מכוח הוראות חוק ספציפיות. הסדרים ייחודיים אלה יאפשרו לנו לבחון עילות התערבות קיימות ולנסות לגזור מהן קריטריונים לבחינת הסדרי גישור כלליים. כך, ננסה להבין האם קיים שוני בין התייחסות בתי המשפט להסדרי פשרה שנכרתו בסיוע מגשר לבין כאלה הנעדרים מעורבות של מיישב סכסוך חיצוני. מצאנו כי על דרך הכלל נוטים בתי המשפט לאשר הסדרי גישור כלליים ללא בחינה או ביקורת על תוכנם. אולם, קיימת נטייה להתערב מקום בו קיימת אי־חוקיות העולה לכאורה, פגיעה בתקנת הציבור, הסדרים למראית עין, סוגיות של חיסיון, פגמים צורניים היורדים לשורש ההסדר, פגיעה בזכויות צד ג', חשש להיעדר גמירות דעת והסכמות אשר תכליתן אינה ניתנת לאכיפה.
לא קיימת הסדרה בדין הישראלי של הכללים או החובה להתערבות שיפוטית, וזו נתונה לשיקול דעתו של השופט על פי תפיסתו את ייחודיות ההסכמה וחשיבותה בכלל, ותפקיד המגשר בעיצובה בפרט. מפסקי הדין שנבדקו לא ניתן להצביע על קריטריונים אחידים לבחינת ההסדר, וההתנהלות השיפוטית מראה כי על פי רוב המגשר אינו נתפס כמי שתפקידו לבחון אינטרסים ציבוריים בהסדר הנרקם, כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הפרטי של הצדדים שלפניו.
לטענתנו, קיים צורך להסדיר קריטריונים ברורים לבחינת הסדרי פשרה, המתבססים, בין היתר, על אלה הנהוגים בהתערבות בהסדרים ייחודיים, בשים לב לסוג ההליך הגישורי ואפיונו, כמו גם תפיסת מקומו של המגשר בו. קביעת כללים בהירים והתנהלות שיפוטית עקבית יובילו לעיצוב התנהלות המגשר בהסדרים כלליים ויצרו אצלו חובה להחלת נורמות ציבוריות בהסדר פרטי, אשר הצדדים לו חפצים, כאינטרס מובנה בהסכמותיהם, לאשרו כפסק דין ביודעם שאלה יובאו בחשבון על ידי בית המשפט כתנאי לאישור ההסדר.