מאמר זה מחיל פרספקטיבה של משפט־ותרבות כדי לחשוף ולנתח את תפיסת העולם התנאית המגולמת בדיני הבושת של המשנה, המצויים בפרק ח' במסכת בבא קמא, דיני החובל. כדי לחשוף ולנתח את תפיסת העולם, כלומר את התרבות שעליה מסתמך המשפט שבפרק זה ושלפיתוחה הוא תורם, אנו קוראות את הפרק כיחידה ספרותית שלמה ומתמקדות בסבטקסט שלה. גישתנו זו חושפת שהפרק מבטא יחסי גומלין מורכבים בין שלושה גורמים: התייחסותם של מחברי הפרק לתרבות הדרת-כבוד ובושה (honor and shame culture), תפיסתם את תפקיד המשפט, והבנייתם את משמעותו של הגוף האנושי וערכו.

הניתוח הטקסטואלי המוצג במאמר חושף שההצטלבות משפט־תרבות־גוף בדיני חובל של המשנה מכילה מהלך עמוק ומרחיק לכת, שניתן אף לכנותו מהפכני. אנו מראות שהתנאים מחברי פרק ח' ביטאו בהלכות הבושת שלהם תרבות הדרת כבוד ובושה שכנראה נהגה בחברה שבה חיו והכתיבה את ההתייחסות  לפגיעות גוף; עם זאת ובתוך כך, הם נקטו אמצעים משפטיים מגוונים, מקוריים ודרמטיים כדי לרסן תרבות זו, לרככה ואף להמירה בתפיסת עולם אחרת, המקדשת במקום את הדרת-הכבוד (honor), ערך ליבה אחר בתכלית: כבוד אנושי סגולי טבוע (dignity), ו/או הילת כבוד (כבודו של אדם כמי שנברא בצלם אלוהים). טענתנו היא, אם כן, שהטקסט המשנאי מבטא נורמות חברתיות־תרבותיות ביחס לסכסוכי הדרת-כבוד הקשורים בגוף; הוא מעצב, ממסגר ו"מאלף" נורמות אלה בעזרת שיח משפטי, ובתוך כך מצמצם את תרבות הדרת-הכבוד ומציע תחתיה תפיסת כבוד אחרת, שהיא שוויונית ואוניברסלית. תפיסת הכבוד האחרת משליכה באופן עמוק על תפיסת הגוף, הן בטקסט התנאי והן בריבוא טקסטים הלכתיים שנשענו עליו במהלך הדורות. השיח התנאי המורכב המגולם בפרק ח' מרומם את מעמדו של הגוף תוך כדי עיצוב משפט שהוא שיטתי, אוניברסלי, קונקרטי ולא מטפיזי, המקדם תפיסות של כבוד אנושי טבוע (כבוד סגולי או הילת כבוד).

The post אורית קמיר ויקיר אנגלנדר – תפיסות של גוף וכבוד בדיני בושת במִשְנָה: יחסי גומלין בין תרבות, משפט וגוף appeared first on המשפט.

מאמר זה מציע עיון בתר־חילוני (post-secular) במושג היופי האנושי בשדה המשפטי של תביעות רשלנות רפואית לאחר ניתוחים קוסמטיים בישראל. המאמר דן בשאלה כיצד תיתכן הכרעה משפטית בדבר שינויים אסתטיים המנביעים פיצוי נזיקי בעולם שבו עולמות התוכן הקדומים – שאפשרו שיפוטים אסתטיים ראויים מבחינה מוסרית – אינם קיימים עוד. הטיעון המרכזי הוא כי ההכרה המשפטית בשינוי קוסמטי, והשלכותיו האפשריות, נשענה על הטמעה מחולנת של תבונות דתיות על אודות יופיו האידיאלי של העולם, לצד הכחשת ההטמעה הזו בעת ובעונה אחת.

המאמר מבוסס על ניתוח השוואתי של שלושים ושישה פסקי דין, שימוש בכלי עבודה של מדעי הרוח הדיגיטליים ורשמים מתצפית משתתפת חלוצית שנערכה בכנס פלסטיקאים, ומראה שלעומת ההנחה הרווחת כי מוטב לדבר על יופי במונחים מדעיים ו/או אישיים־סובייקטיבים, השחקנים המשפטיים השונים התחקו אחר המושג הכללי של היפה, שאותו מצאו, מבלי משים לב, בגלגולים היסטוריים של מודלים גרקו־רומיים שבהם יופי (הבריאה) נובע מהטוב (האלוהי). עוד יטען המאמר שבעצם השימוש המוכחש באמות מידה דתיות לבחינת החבות והפיצוי הנזיקיים מקודמות שלוש סגולות פרדוקסליות של "הגוף המחולן": צמצום מחושב של סבל על ידי גרימת סבל וסכנה של ממש; ניסיון לבסס תמונת מציאות מודרנית על ידי שימוש בסמלים מיסטיים; וחשיבות שחרור יופיין האותנטי של התובע/ות תוך הישענות על מודלים דתיים תקניים הדרושים בו. לבסוף, המאמר קורא לעיון פילוסופי במקורותיה המוכחשים של תנועת החילון כדי לשרטט דרכים חדשות לחשוב על תביעות נזקי גוף לאחר ניתוחים פלסטיים.

The post רועי זנדר – חיתוך הזהב: חילונו של היופי האנושי בשדה המשפטי של תביעות רשלנות רפואית לאחר ניתוחים קוסמטיים appeared first on המשפט.

הטכניקה של יצירת זיופים עמוקים (deep-fake), המאפשרת לכל אחד כמעט לזייף סיטואציה שלא הייתה ולא נבראה, בסרטון, באודיו או בתמונה, מהווה שינוי משמעותי לעומת הזיופים שניתן היה לעשות עד כה. טכניקה זו מאפשרת לנו ליצור העתקים וירטואליים של אנשים ולשתול אותם בדרך פשוטה יחסית במצבים שאותם נרצה. כך, ניתן לבנות אווטארים הנראים אמיתיים ודומים למציאות, למשל, בעולם הווירטואלי כמו המטאברס, או לתקן סצנות בסרטים מבלי שהשחקן יצטרך לשוב ולהצטלם בשנית.

לצד השימושים המועילים שיש לטכניקה זו, ישנה תופעה שהחלה לעלות בשנים האחרונות. החלו לצוץ סרטונים מזויפים בטכניקה זו בעלי אופי מיני ברשת. בסרטונים אלה ישנה בעיקר פגיעה בנשים. תופעה זו מתגברת כמו אש בשדה קוצים, ויש לתת עליה את הדעת מבעוד מועד. אנו קוראים להחיל את החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998, שסעיף 3(א)(5א) בו זכה לכינוי "חוק הסרטונים", על סרטונים אלה, על מנת שניתן יהיה לתת לתופעה מענה הולם. אנו טוענים כי אין די בהחלתו הכללית של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981 במקרים אלה, שכן החלתו של חוק זה בלבד אינה מביאה בחשבון את הפגיעה הקשה בפרטיות בהקשר המיני (בפרטיות המינית) של אותם קורבנות המופיעים בסרטונים מזויפים אלה.

The post דלית קן־דרור פלדמן, קרין נהון, ורדית אבידן ורן גלעד בכרך – זיוף, זיוף עמוק (Deep-Fake), חוק הסרטונים ועקרון הפרשנות המצמצמת: מה הדין? appeared first on המשפט.

המאמר בוחן את שאלת השפעתה של השפה על פרקטיקות ומבנים חברתיים בהסתכלות על מבנה הלידה הישראלי ובניסיון לזהות את תפקידה של השפה בהבניה החברתית של הלידה והדרך שבה השימוש בשפה משפיע על הלידה ומשליך על זכותן של נשים על גופן.

מקרה המבחן שנבחר הוא בג"ץ 5428/17 יעל רום נ' מדינת ישראל, שעסק בהחלטת משרד הבריאות על סגירתם של מרכזי הלידה מחוץ לבתי החולים. ניתוח פסק הדין באמצעות קריאות פמיניסטיות הנוגעות לשפה, ללידה ולמשפט יחשוף כמה שיחים הנאבקים ביניהם על הגדרת הלידה.

הקריאה הביקורתית תדגים אתרים שונים שבהם משמשת השפה כאמצעי להחדרת פרקטיקות אידאולוגיות לתוך התרבות ויצירת מבנים חברתיים אשר מפלים נשים. זיהוי המשמעויות השונות הניתנות להליך הלידה ויחסי הכוחות ביניהן יצביע על הדרך שבה מועדפת משמעות אחת על פני אחרת. העדפה זו מתאפשרת הן באמצעות שימוש אסטרטגי בשפה והן על ידי תיקופה דרך השפה המשפטית.

חשיפת תפקידה של השפה כאמצעי לביסוס תפיסות עולם תאפשר חשיבה על האופן שבו פרקטיקות חברתיות מוטמעות דרך השפה ועל מקומו התרבותי של בית המשפט באישור פרקטיקות אלו. בנוסף, זיהוי חשיבותה של השפה ככלי המבנה ומשפיע על מבנים חברתיים יכול ללמד על הנתיב לשינויים.

The post ענבר מנחם הר־אדיר – לידה, שפה, תרבות: קריאה ביקורתית של בג"ץ 5428/17 יעל רום נ' מדינת ישראל (עניין מרכזי הלידה) appeared first on המשפט.

החוק להגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות הוא חוק חדשני וראשון מסוגו המטיל איסור על העסקת דוגמניות בתת־משקל והמחייב הצגת הבהרה בדבר שימוש בעריכה גרפית לשם הצרת היקפי גוף בעולם הפרסום. מטרת החוק היא להילחם בתופעת הפרעות האכילה, אלא שמאמר זה מלמד כי חרף הבשורה הטמונה בו, במבחן התוצאה החוק נכשל. כותרתו של החוק מלמדת על כוונה להטיל מגבלות על תעשיית הדוגמנות, אולם בפועל הוא מגביל בעיקר את הדוגמניות עצמן. החוק מכפיף את הדוגמניות למשטר של בדיקות תקופתיות של מדד מסת גוף ומדיר מן העיסוק במקצוע דוגמניות שמשקלן חורג מהסטנדרט שנחשב לתקין. במקביל מתיר החוק לתעשייה להמשיך להשיא את רווחיה תוך שימוש בייצוגי גוף נשיים של רזון קיצוני ובלבד שהדבר נעשה תוך שימוש בעריכה גרפית ובכפוף להצהרה על כך על גבי הפרסומת. הדוגמניות מצידן משלמות תשלומי כפל: הן בסיכון לפתח בעצמן הפרעות אכילה והן מאבדות עקב כך את מקור פרנסתן. הזרקור שמפנה החוק לתעשיית הדוגמנות מוסט אם כן לעברן של הדוגמניות, משל היו הן הגורם להפרעות האכילה בציבור, תוך התעלמות מהיותן בעצמן קורבן של תכתיבי אידיאל היופי.

המאמר מציג ניתוח של החוק לאור כלי ביקורת פמיניסטיים וחוקתיים. הוא בוחן את הכניעה לאידיאל הרזון של העולם המערבי ומציגה כתוצר של תכתיב חברתי רב־עוצמה, אשר תעשיית הדוגמנות מהווה כוח מרכזי במסגרתו. הטענה נתמכת בגישה הקישורית, הבוחנת את היחסים שבין תעשיית הדוגמנות לבין הדוגמניות והציבור. עוד מציג המאמר כיצד משקף החוק פריצה, אם כי חלקית בלבד, של הדיכוטומיה שבין הספרה הפרטית לציבורית. כמו כן בוחן המאמר את החוק לאור הביקורת הפמיניסטית על דינמיקת הצבירה הקפיטליסטית ועל הניצול העומד ביסודה של הדוגמניות, שבאמצעותו משיגה התעשייה את אותה צבירה. עוד נבחנת במאמר מידת חוקתיותן של המגבלות שמטיל החוק, ומועלית הצעה להחליף את קריטריון תת־המשקל של הדוגמניות במבחן של כשירות בריאותית לעסוק במקצוע כבסיס לאיסור שמטיל החוק על העסקתן. עוד מציע המאמר להרחיב את מגוון ייצוגי הגוף בעולם הפרסום וכן להשלים את החסר בחוק בקביעת מנגנונים לאכיפתו. הצעות אלה ישרתו הן את התכלית של בריאות הציבור והן את התכלית של ההגנה על הדוגמניות.

עם זאת, לצד הביקורת על כשליו של החוק, מכיר המאמר בתרומתו של החוק לפיתוח מודעות ציבורית לייצוגי הגוף הבלתי מציאותיים של תעשיית האופנה. מודעות זו מהווה פתח לביקורת ציבורית הקוראת למיגור תופעת ניצול הדוגמניות ואף להפיכתה לבלתי רווחית.

The post גליה הילדסהימר – שקר החן והבל הפוטושופ: עשור לחקיקתו של החוק להגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות appeared first on המשפט.

היעדר ההסדרה המשפטית של מקוואות הטהרה הציבוריים מוביל לפגיעה קשה מנשוא בציבור הנשים הטובלות.
הנשים הטובלות עשויות להתמודד עם חדירה לפרטיותן כשהן נשאלות שאלות אינטימיות על אודות וסתן ושמירת הלכות הנידה; פגיעה בכבודן כשנמנע מהן לטבול בלא נוכחות של בלנית; ופגיעה באוטונומיה שלהן כאשר הן נאלצות לטבול לפי מנהגים לא להן. על מנת ליתן הקשר לדיון הביקורתי בהסדרה המשפטית, מציג המאמר את ההקשר ההלכתי של מצוות הנידה בכלל וטבילה בנוכחות בלנית בפרט.

המאמר מתחקה כאמור אחר ההסדרה המשפטית החסרה של מקוואות הטהרה הציבוריים וחושף את החללים שבה, בייחוד לאחר פסק הדין שניתן על דרך ההסכמה בבג"ץ 5022/16 עתים נ' המשרד לשירותי דת. בתוך כך, מציג המאמר את הקושי שבעובדה שבית המשפט לא דן לגוף הסוגיה העקרונית ולפיכך לא דן בכל הנושאים שנחשפו בעתירה, וכך הותיר, הלכה למעשה, מרחב פתוח לפגיעה בנשים; את הנוסח המתפתל בחוזר המנכ"ל משנת 2016, שהוצא בעקבות העתירה, אשר עשוי לחתור תחת האפשרות למתן הסכמה ממשית מצד נשים טובלות; וכן את החלל בשאלה בסמכות מי מצויים מקוואות הטהרה הציבוריים ומי הגורם אשר אחראי על תפעולם.
בין היתר נסמך המאמר על ממצאי שאלון איכותני שהופץ בקרב נשים טובלות על אודות חוויית הטבילה שלהן. לסיום, מציג המאמר צוהר לשתי דרכים להתמודדות עם החללים והקשיים שבהסדרה המשפטית.
הדרך הראשונה היא הצורך בחקיקה שעניינה הסדרת הסמכויות וזכויות הנשים במקוואות.

בתוך כך מנתח המאמר במבט פמיניסטי ביקורתי הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת ואשר מציעות מנגנון תביעה נזיקי למקרים שבהם מופרות זכויות הנשים במקוואות. הדרך השנייה המוצעת במאמר היא החיוניות שבשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות, כגון במועצות הדתיות, על מנת שתוכלנה להשפיע על מתן מענה נכון לצורכיהן של הנשים הטובלות.

The post דיקלה שמבדל – "'וספרה לה', לעצמה" האומנם? היעדר ההסדרה המשפטית של מקוואות הטהרה הציבוריים וההשלכות על ציבור הטובלות בישראל appeared first on המשפט.

מאמר זה יציע מסגרת חשיבה מחודשת להבנת פשר הזכות לכבוד המת. כפי שאראה, הפסיקה הישראלית הנוגעת לכבוד המת אפופה לעיתים קרובות באי־בהירות מושגית ותאורטית ביחס לטיבו ולאופיו.
אי־בהירות זו מביאה להכללת יתר של מרכיבים תחתיו, ונטען כבר לא פעם שעובדה זו עלולה להוביל לפגיעה במעמדה של הזכות ולהציגה כריקה מתוכן. בפרט, נדמה כי מתקיימת עמימות ביחס לסיווג מרכיבים מסוימים של הזכות כפנימיים או חיצוניים לה, וזאת לצד היעדר שיום מדויק של חלקם. למצב דברים זה ישנן השלכות אופרטיביות, ובראשן אופן הניתוח הבלתי עקבי של הזכות בשעה שהיא מתנגשת עם זכויות ואינטרסים אחרים, תופעה אשר עלולה לגרור חוסר ודאות משפטית.
המאמר יבקש להציע פתרון מסוים לסוגיה זו בדמות סיווג מחדש של מרכיביה השונים של הזכות, תוך מתן תשומת לב ייחודית – לראשונה – לכבוד שאנו מייחסים לגופת המת. ראשית, אסקור את הגישות המרכזיות בספרות המשפטית להבנת הזכות לכבוד המת. אנסה להדגים את החפיפה של חלק מהגישות אלו עם אלו ולשכנע בהיות כל אחת מהן לבדה בלתי ממצה. בהמשך, אסקור כמה סוגיות בולטות בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר נוגעות לגורלן של גופות ואטען שקשה לדלות מהן תפיסה משפטית קוהרנטית ביחס לזכות לכבוד המת. מסקנתי תהיה כי בעוד ניתן לאתר שישה מרכיבים נפרדים של הזכות מן הבחינה התיאורית, מבחינה נורמטיבית ראוי לראות אותה כמכילה שלושה מרכיבים, ואותם בלבד: רצון המת, כבוד המת כשהיה חי וכבוד גופת המת.
בעוד רצון המת מתייחס לרצון שביטא המת עת היה חי באשר לגורל גופתו, כבוד המת כשהיה חי מתייחס לכבוד המוענק למת בהיותו אדם אשר פעם היה חי והוא נובע מכבוד האדם.
כבוד הגופה, לעומת זאת, מעניק תוקף לאינטואיציה החזקה שאנו חשות לא כלפי המת כמת, אלא כלפי הגופה גופא. אטען שראוי שלגופה יינתן מעמד משפטי מיוחד – עצם שאינו גוף, אך גם אינו חפץ, ושלעובדה שפעם תפקד כגוף של אדם חי יש להעניק תוקף ומשמעות. לבסוף, אבקש לחדד שכבוד המת הוא רק אחד ממכלול השיקולים שיש להביא בחשבון בבואנו לבחון את גורל הגופה. למרות שמדובר בזכות יסוד מרכזית, יש להתייחס גם לאינטרסים ולזכויות חיצוניים לה.

The post אלמה גלבוע שכטמן – על גופתי המתה: הסתכלות מחודשת על מרכיבי הזכות לכבוד המת appeared first on המשפט.

בביקורת זו אתמקד בהתייחסות לארבע מהצעותיו של ד"ר ואקי. החלק השני ידון בהצעה להרחיב את הסייג לעדות קרובים בכמה היבטים: הרחבת הסייג לקרובי משפחה נוספים, ביטול החובה הרחבה למסור עדות בעבירת אלימות שלא נעברה בבן משפחה, הרחבת הפטור מעדות כפויה גם לחקירה משטרתית והרחבת פטור זה גם למשפט אזרחי. החלק השלישי יתייחס לצורך לקבוע כללי התנהגות מוגדרים לחקירה משטרתית. החלק הרביעי יסתייג מההצעה להסתפק בחסינות שימוש ישיר לעדים מפני עשיית שימוש בעדותם לשם הפללתם. החלק החמישי ידון בהצעה לאפשר לנאשמים להגיש ערעור על זיכוים מחמת הספק.

The post ביקורת ספרים: רינת קיטאי סנג'רו – ביקורת על ספרו של ד"ר יניב ואקי "דיני ראיות" appeared first on המשפט.