אומי לייסנר – תעשיית הלידה בישראל.
כותרת המאמר וכך גם השימוש התדיר שנעשה במונח "סחר בנשים", מנסים לשקף את המציאות העכשווית שבה גופן של נשים יולדות הופך להיות מקור הכנסה של אחרים, רק בשל תהליך הלידה שהן עוברות. מטרת מאמר זה היא למפות את הדרכים המגוונות שבהן מופק כסף מן היולדות בישראל – כמעט תמיד על חשבון זכותן החוקית לבחירה חופשית ולאוטונומיה על גופן, ולעתים קרובות מאוד אף על חשבון בריאותן ורווחתן. טענתי המרכזית היא כי מצב דברים זה אינו חוקי, לפחות מבחינה חוקתית, ואף אינו ראוי, בייחוד במדינת ישראל, המעודדת לידה כמעט בכל מחיר. במאמר זה אתמקד בעיקר בהוראת חוק הביטוח הלאומי משנת 1953 (להלן: "החוק"), שלפיה רק יולדות אשר מתאשפזות לצורך הלידה תוכלנה לזכות בכיסוי הוצאות הלידה שלהן מטעם המדינה, ובדמי כיס האמורים לעזור לה ברכישת ציוד בסיסי לרך הנולד. החוק הביא, תוך שנים ספורות, למעבר כמעט מוחלט של לידות מהבית אל בתי החולים. בפועל, ניתן בכך לבתי החולים מונופול על הטיפול ביולדות. אמנם היו ניסיונות לטעון שהאשפוז האמור מוצדק מבחינה בריאותית, אולם טענה זו מעולם לא הוכחה. בנסיבות אלה אני מוצאת לנכון להתייחס אל החוק כעוסק במתן מונופול כלכלי לכל דבר, ומכאן הניסיון להבין מיהם הנהנים ממנו ומיהם הניזוקים ממנו. בעמודים הבאים אטען כי החוק היטיב בבירור עם בתי החולים, בכלל, ועם הרופאים העובדים שם, בפרט. חשוב לציין, כבר עתה, כי רווחי הרופאים מתעשיית הלידה הושגו לרוב על חשבונן של המיילדות, שהן המטפלות המסורתיות של היולדות לאורך השנים. יתר על כן, בעיקר משנות השמונים ואילך, נכנסו בעלי אינטרסים נוספים לזירת הלידה, כגון יצרני טכנולוגיית לידה, נותני שירותים רפואיים פרטיים וכן עורכי דין המתמחים בתביעות של רשלנות רפואית. במאמר זה אתאר את האינטרסים הכלכליים של גורמים אלו בלידה. עם זאת, אתמקד בייחוד בחלקה של המדינה.