רינת קיטאי סנג'רו – הגנה מן הצדק מול סמכות ה-Nullification של חבר המושבעים – זיכוי אדם שביצע עברה על בסיס שיקולים חיצוניים לאשמה.
ההגנה מן הצדק, שעוגנה לאחרונה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשרת לנאשם לטעון לאחר תחילת המשפט טענה מקדמית שלפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ההגנה מן הצדק מכירה ב"צדק" כחלק אינטגרלי מהמשפט. תפיסה זו אינה חריגה, שכן דברי חקיקה רבים מאזכרים את המושג "צדק". עורכי דין נוהגים לחתום בקשות המוגשות לבית המשפט במילים: "מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה". המילה "צדק" נכללת גם בהצהרת האמונים של שופט בפני נשיא המדינה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". אף על פי כן, מובן כי המושג "צדק" הוא מושג כללי ועמום שיש לצקת בו תוכן. משימה זו אינה פשוטה, שכן השאלה מהו צדק מעסיקה ללא הרף פילוסופים מימיהם של אפלטון ואריסטו ועד לימינו אלה. אולם ענייננו אינו בגיבוש תאוריה מקיפה של צדק. במאמר זה ברצוני לבדוק את מידת יכולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק לסייע לשופט לזכות נאשם כאשר מצפונו של השופט מתקומם לנוכח הרשעה. זאת, לא משום שהוא מפקפק בשאלת ביצוע העברה – אדרבה, ברור לו שהנאשם עבר את העברה – אלא משום שההרשעה נוגדת את תחושת הצדק שלו. אראה כי הסמכות שמקנה ההגנה מן הצדק לזכות נאשם מטעמים חיצוניים לאשמה מוגבלת למדי בהשוואה לסמכות ה-Nullification של חבר מושבעים. השוואה זו, יש בה כדי להביא להרהורים בדבר הצורך לאמץ את מוסד חבר המושבעים במדינת ישראל, תוך מתן אפשרות בחירה לנאשם בין שפיטה על ידי שופט מקצועי לבין שפיטה על ידי חבר מושבעים. באופן מעשי יותר, במציאות שבה לא קיים מוסד של חבר מושבעים, יש בהשוואה זו כדי להביא להרהורים בדבר הצורך לצקת תוכן רחב לדוקטרינת ההגנה מן הצדק כפי שזו מעוגנת במשפט הישראלי.