צבי טריגר – בין ירושלים לאום אל פאחם: על מה שיש ועל מה שאין בפסיקת בג"ץ בעניין מצעדי הגאווה בירושלים וצעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם.
רשימה זו לא עוסקת בחופש הביטוי, בחופש ההתאגדות ובזכויות חוקתיות אחרות הקשורות להפגנות. הכתיבה על חופש הביטוי במשפט החוקתי הישראלי מקיפה מאוד, והיא עוסקת, בין היתר, בדילמות הכרוכות בהגנה על ביטוי פוגעני ואנטי-דמוקרטי, וכן בביטוי הפוגע ברגשות. אין בכוונתי לסקור את אמות המידה שהוכרו בפסיקה לאישור הפגנות ולנתח את ה"בעד" ואת ה"נגד", להציע את ה"מחד גיסא" ואת ה"מאידך גיסא". תחת זאת, אני מבקש להציע התבוננות בשאלות אלה ואחרות, המשיקות להן, מן הזווית הצרה הבאה: מה ניתן ללמוד על גישת בג"ץ ליחסי מיעוט מול רוב מפסקי הדין העוסקים בעתירות לביטול מצעדי הגאווה בירושלים ולאישור צעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם? כפי שאטען, הקריאה בעתירות הללו בצוותא מצביעה על חוסר עקביות מעניין בפסיקה של בג"ץ. חוסר עקביות זה מלמד על כך שבג"ץ זהיר יותר בהנמקותיו כלפי עותרי הימין והציבור היהודי-דתי מאשר כלפי הומואים, לסביות וערבים. במאמר זה אני מבקש להתמקד בהיבט צר זה בלבד, תוך מודעות למורכבות העקרונית הקשה שסוגיית חופש הביטוי אוצרת בחובה, הן מבחינה תאורטית והן מבחינה מעשית.