אבי לובין – חריגה מגבולות החוק: שלושה מודלים לגישור בין הדין לבין הצדק

מאמר מאת: אבי לובין

אבי לובין – חריגה מגבולות החוק: שלושה מודלים לגישור בין הדין לבין הצדק.

"מטרת המשפט היא הצדק", כך פתח הנשיא אהרן ברק את דבריו בטקס השבעת שופטים חדשים בבית הנשיא ב29.8.1995. אולם, המשפט אינו מבוסס על הגישה כי צדק ייעשה, ולו גם ייחרב העולם. כדברי השופט חיים כהן, "השופט אינו מחוקק והוא עושה צדק על פי החוק, ולא בניגוד לחוק". כאשר נתקל בית המשפט בחוסר התאמה בין הדין לבין הצדק, הוא מנסה לגשר על פער זה, ככל הניתן, ובלבד שלא ייאלץ לפסוק בניגוד למה שנתפס על ידו כצודק. במקרים אלה המשפט שואף למצוא פתרון כולל, שיתאים לכל המקרים, אולם מאחר שניסיון כזה עלול לעלות במחיר כבד למאבקיהם המשפטיים של נאשמים ספציפיים, לעתים מסתפק בית המשפט בעשיית צדק במקרה הספציפי שלפניו, תוך ויתור על שינוי הכלל. בחלק הראשון של מאמר זה אסביר את הבעייתיות של העדפת פתרון למקרה הקונקרטי במסגרת המשפט הפלילי. לאחר מכן אנסה לבסס שני מודלים המחפשים אחר פתרון כולל, בהשראת התאוריה של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. בחיבורו Coldness and Cruelty מציע דלז שתי דרכים של מחאה, המאפשרות לחרוג מגבולותיו של החוק, לאתגר אותו, לחתור תחתיו ולפתח אותו. הדרך האחת פועלת מן הגבול העליון של החוק: זהו ניסיון להציע חוק גבוה יותר, עיקרון נעלה, שגובר על החוק שממנו מבקשים לחרוג. הדרך השנייה פועלת מן הגבול התחתון של החוק, על ידי יישומו הקפדני והמדוקדק, מה שדלז מכנה "עודף מסירות". יישום כזה, לפי דלז, מעורר במקרים מסוימים דווקא את האבסורדיות של החוק, ולכן בכוחו להוביל דווקא לשינויו. בטיעון הפילוסופי בחיבוריו השונים של דלז שזורים טקסטים ספרותיים, כמו אלה של הרמן מלוויל, פרנץ קפקא ולואיס קרול. טקסטים אלה אינם משמשים אותו כאילוסטרציה או כאנקדוטה, אלא נמצאים בלב לבו של הטיעון הפילוסופי עצמו. בדומה, אני סבור כי השימוש ברעיונותיו של דלז יכול לתרום רבות לשיח המשפטי, ולא כאנקדוטה או כאילוסטרציה, אלא דרך שזירתם בלב לבו של הטיעון המשפטי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן