שרי בשי וקנת מן – שליטה ואחריות: מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר "ההתנתקות"

שרי בשי וקנת מן – שליטה ואחריות: מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר "ההתנתקות".

ב-12 בספטמבר 2005 השלימה מדינת ישראל את "תכנית ההתנתקות", שבמסגרתה פינתה התנחלויות, בסיסי צבא וכוחות קרקעיים מרצועת עזה. לפינוי זה קדמה נוכחות קבועה של הצבא הישראלי ברצועת עזה שנמשכה מאז שזו נכבשה על ידי ישראל מידי מצרים בשנת 1967. במסמכים רשמיים ובהצהרות לציבור, מסרה ישראל שמטרתה ביישום התכנית היא להקטין את החיכוך ולשים קץ לאלימות ולאבדן החיים, הנגרמים מהעימותים שבין החיילים והמתנחלים הישראליים הנוכחים ברצועת עזה באופן קבוע לבין הפלסטינים תושבי הרצועה. מדינת ישראל תיארה גם את תכנית ההתנתקות כאמצעי לשיפור המצב הכלכלי והרווחה החברתית של תושבי רצועת עזה, שעיקרו מתן הזדמנות לאחרונים לנהל את ענייניהם בעצמם. במסמכים הרשמיים עוד נמסר, שתכנית ההתנתקות "תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה אנו מבקשים להוכיח במאמר זה כי בניגוד לרטוריקה ששימשה לתיאור תכנית ההתנתקות, מדינת ישראל לא ויתרה, למעשה, על שליטתה ברצועת עזה, אלא רק הסירה מרכיבי שליטה אחדים ובד בבד הידקה את אחיזתה במרכיבים אחרים. אכן, האופן שבו מימשה מדינת ישראל את שליטתה ברצועת עזה מאז ספטמבר 2005 – בין היתר על ידי הטלת הגבלות חמורות על תנועת אנשים וטובין אל רצועת עזה וממנה ועל ידי אחיזה איתנה במימון שירותים ציבוריים – תרם ליצירת משבר כלכלי והומניטרי ברצועה. משבר זה, לא היה כדוגמתו ב-38 שנות השליטה הישראלית הישירה, שקדמו לנסיגתם של הכוחות הקרקעיים הקבועים.