חיים זנדברג – הפקעות, אחריות חברתית והגנת הקניין הפרטי בעיני בית המשפט העליון. אגב דין וחשבון הועדה הבינמשרדית לשינוי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943
תהליך מעניין מסתמן בעת האחרונה אצל שופטי בית המשפט העליון, בכל הנוגע לסוגיית דיני ההפקעות. תמצית הטענה היא שבית המשפט העליון, שבאופן מסורתי היה במשך שנים "חלוקתי" מאוד, קרי אפשר למדינה ליטול מקרקעין בקלות יחסית ולחלק אותם מחדש, עמד להחליף, בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהתאם לרוחות שנשבו מכיוון האקדמיה, את כסותו ה"חלוקתית", שנראתה כשמרנית מדי, ולהמיר אותה בכסות אחרת, ליברלית-קפיטליסטית, פחות חלוקתית ויותר "קנייניסטית", קרי מגנה על קניין הפרט. והנה עוד בטרם התרגלו השופטים לכסותם החדשה, כבר בחרו כמה מהם לחזור אל כור מחצבתם החלוקתי, אפשר משום שחשו, גם בעקבות רוח שנשבה מכיוון האקדמיה, כי האפנה החדשה אף היא – שמרנית. שבים הם אפוא אל הסגנון החלוקתי, אך הפעם החלוקתיות עצמה היא הבון-טון, היא "הדבר". וכמו בענייני אפנה, יש כאלה שמובילים את האפנות החדשות עוד בטרם אחרים הסתגלו לאפנות הישנות. כפי שנראה להלן, אנו נמצאים כיום בעיצומו של ויכוח בין שתי האסכולות באשר למשקל שיש
לייחס לכל אחת מהן בפסיקת בית המשפט.