המאמר פותח בסקירה ובניתוח של המודלים העיקריים להכרה בזוגיות חד -מינית ושל ההסדרים המיוחדים למספר מדינות ספציפיות. לאחר מכן מציג המאמר שני טיעונים מרכזיים: ראשית, כעולה מן ההשוואה בין ההסדרים השונים, אין במודלים האלטרנטיביים לנישואין משום הקניית שוויון זכויות להומוסקסואלים וללסביות, באשר מוסד הנישואין מקנה מספר רב יותר של זכויות וחובות לבני הזוג; שנית, גם לו היו המודלים האלטרנטיביים מקנים את אותן ההטבות והחובות הנובעות ממוסד הנישואין , הרי שמבחינה הצהרתית, הם עדיין היו מהווים הסדרים "נפרדים אך שווים" למוסד הנישואין ועל כן מותירים את קבוצת ההומוסקסואלים והלסביות בעמדת נחיתות, בבחינת אזרחים סוג ב', מסקנת המאמר הנה כי רק פתרון שבמסגרתו ייפתח מוסד הנישואין גם לזוגות חד-מיניים, כפי שנעשה בהולנד, יענה על דרישת השוויון, וכי הסדרים אלטרנטיביים מגלמים תפיסה של מערכות היחסים ההד-מיניות כפחותות ערך בהשוואה לקשרי הזוגיות ההטרוסקסואלית; יש בהם כדי להנציח סטראוטיפים ודעות קדומות כלפי הומוסקסואלים ולסביות ולשלול מהם את הזכות לבחור באופן שווה כיצד להסדיר את מערכות יחסיהם.