דניאל פרידמן – שוויון בתעסוקה והפליית החילוניים

דניאל פרידמן – שוויון בתעסוקה והפליית החילוניים

המאפיין את הטיעון בעניין הפליה הוא שזהו טיעון של מיעוט המתלונן על קיפוח בידי הרוב. זה היה בעבר טיעונם של היהודים במדינות שבהן שלט רוב נוצרי או מוסלמי וכזה הוא טיעונם של השחורים בארצות-הברית. אולם במדינת ישראל עדים אנו לפרדוקס מיוחד במינו. קבוצות מיעוט, היינו חרדים ודתיים, זוכות לכך שמוסדות וגופים הנתמכים על ידן נהנים מהכרה של
המדינה וממענקים נדיבים. במסגרת גופים ומוסדות אלה עדים אנו, לא אחת, להפליה בולטת של הרוב החילוני בכל הנוגע לאפשרויות התעסוקה, כאשר להפליה זו מצטרפת לעתים הפליה כלפי נשים (היינו לא רק כלפי נשים חילוניות אלא גם כלפי נשים דתיות). מובן גם שתופעה זו הולכת ומחריפה ככל שגדלים התקציבים שמעמידה המדינה לרשותם של הגופים הדתיים וככל שגדלים המגזרים
הנתונים לשליטתם. בפתח הדיון ראוי להצביע על שני המקורות המשפטיים המרכזיים שלאורם יש לדון בנושא: האחד, העיקרון הכללי הנוהג אצלנו במשפט הציבורי והאוסר הפליה. מוסדות וגופים ציבוריים, הכפופים לעקרונות המשפט הציבורי, חייבים לנהוג לאור עקרון השוויון ולהימנע מהפליה. השני, החקיקה בנושא שנתקבלה על ידי הכנסת בשנים האחרונות, הכוללת את חוק יסוד : חופש העיסוק וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, כפי שתוקן בשנת 1995.