התקשרות בהסכמים בינלאומיים ומדיניים: הדין המצוי איננו רצוי

קישור למאמר המלא

ב-21.3.1993 נעשה הסכם בין משלחת ארכיאולוגים מצרית לרשות העתיקות הישראלית. בהסכם שני סעיפים : "הוסכם בין המשלחת לרשות העתיקות הישראלית כי כל הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בסיני יושבו למצרים בתוך שנתיים ולא יאוחר מ- 31.12.1995. אותם מסמכים שכבר נחקרו ותועדו יושבו למצרים בתוך חודשיים." נמסר שישראל ביקשה ממצרים שמתוך מאות הפריטים שנחשפו, יושאלו לה עשרים וארבעה פריטים, בעלי השייכות מיוחדת למורשת היהודית, על מנת שאלה יוצגו דרך קבע במוזיאון ישראל. הבקשה סורבה  ואחרוני הממצאים הועברו למצרים בדצמבר 1994.

המאמר עוסק בשתי שאלות משפטיות המתעוררות נוכח מצב עובדתי זה:
(א) היתכן שמוטלת על ישראל חובה "להשיב", לא פחות ולא יותר, את מורשת אבותינו, שחפרנו בסיני, ביהודה ושומרון, ברצועת עדה ובגולן? (ב) האם המצב בו ממשלת ישראל, או מי שפועל מטעמה, מוסמך לתת בשמה התחייבויות מעין אלה, כמו גם התחייבויות חשובות אחרות במישור הבינלאומי, ללא דיון ציבורי, וללא שיתוף של שום גוף נבחר, ובלי שיהיה לכנסת, או לעם, שום מעמד בתהליך קבלת ההחלטות, הוא מצב מתוקן , או אף נסבל ? האם ראוי שהסכמים בינלאומיים והסכמים מדיניים , מסוגו של הסכם קהיר, ייחתמו במחשכים הרחק מעינו הבוחנת של הציבור ? ואף לאחר שנעשו לא תמיד יופיעו בפרסום רשמי ? השאלה הראשונה היא מתחום המשפט הבינלאומי-פומבי. השנייה – שאלה מובהקת של המשפט החוקתי הישראלי.

 

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן