תוכן וקליפה בהלכת שיתוף הנכסים

קישור למאמר המלא

שוב יצאה לה הלכת שיתוף הנכסים בין בני-זוג – כשהיא עוטה את גלימת ה "חוזה מכללא" – לכבוש לה מחוזות חדשים: בפסק-הדין בבג"צ 1000/92 בבלי נגד בית-הדין הרבני הגדול נקבע , כי גם על בתי-הדין הרבניים, ולא רק על בתי-המשפט האזרחיים, לפסוק על- פיה. הלכת בבלי שינתה את ההלכה שהייתה מקובלת כל השנים, לפיה בית-הדין הרבני דן על-פי הדין המקובל עליו והנוהג בו, שהוא הדין היהודי. למרבה האירוניה, אך כדרכם של בתי-המשפט, הסתמך שינוי ההלכה הזה על תקדימים שונים, שלדעת בית-המשפט יש בהם כדי לסייע לעמדתו החדשה.

תכליתה של רשימה זו היא להבדיל בין הרטוריקה שבפסקי-הדין שבסוגייתנו ממהותם ואת הקליפה מן התוך. בעיקר נעסוק בבחינתו של אחד האמצעים אותם נקטו בתי-המשפט בבואם לקבוע את גבולות הסמכות של בתי-הדין בסוגיית יחסי-הרכוש שבין בני-הזוג, דהיינו האמצעי של ההסכם מכללא.

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן