יוסף ויילר – עדיין חינוך לשטחיות? מה אומרים הדקאנים
במאמרי עם יניב פרידמן מ-2001 מתחתי ביקורת על התנהלות ההוראה והלימוד בפקולטות למשפטים בארץ. מסקנתי העיקרית הייתה שרמת ה"שיעור" במוסד מרכזי בחינוך המשפטי אינה ממצה את הפוטנציאל הגלום בסגל בעל יכולות והישגים אקדמיים מהגבוהים בעולם וגם בתלמידים בעלי יכולות גבוהות ביותר. טענתי שהשיעור, כפי שהתנהל במקרים רבים, אף תרם להטמעת ערכים שליליים כגון עיגול פינות, התכוננות קלוקלת ושטחיות שעלולים לפגוע במקצועיות של עורך הדין או עורכת הדין העתידיים. בין היתר עמדתי על תופעות נרחבות של נוכחות נמוכה במרבית השיעורים, השתתפות נמוכה בשיעור עצמו ועל פי עדות תלמידים רבים, במקרים לא מעטים בהוראה מכנית ובלתי-מאתגרת. ציינתי ששינון "מחברת בחינה" אף מבלי, למשל, לקרוא אפילו פסק דין אחד ומבלי להשתתף אפילו בשיעור אחד, הספיק לעבור את הבחינה, ולעתים בציון גבוה. אדגיש שהביקורת לא התייחסה לתוכני הלימוד: הקלקלה התקיימה בשיעורים "דוקטרינריים" ו"תאורטיים" כאחד. אחד מעמיתיי הבכירים ביותר באחת האוניברסיטאות הגדיר את המצב, באירוניה, כ"הסכם כובל" בין מורים לתלמידים: אנו לא נפריע לכם ואתם לא תפריעו לנו. הגדרתי את המצב הכללי כשערורייתי.