תמר גדרון – מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל
תיירות הדיבה היא תופעה שהתפתחה בשנים האחרונות והגיעה לממדים ניכרים. תיירי הדיבה הם תובעים פוטנציאליים המבקשים להגן על שמם הטוב שלטענתם נפגע על ידי פרסום משמיץ שנעשה על ידי הנתבע. הם מחפשים בית משפט ידידותי מבחינת כללי הסמכות הבין-לאומית ומבחינת הדין המהותי שבו יוכלו למנוע את הפרסום הפוגע ואף לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להם, לטענתם, על ידו. קיומו של מגוון אפשרויות לבחירת הפורום המתאים מבין כמה מדינות שונות נובע מהגלובליזציה של אמצעי הפרסום, ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים, בתחום התקשורת בעיקר, עליית האינטרנט והתפשטות השימוש בשפה האנגלית. כל אלו מייצרים בסיס נרחב לקיומה של סמכות בין-לאומית ועניינית של מדינות שונות שחלקן ידידותיות יותר וחלקן ידידותיות פחות לתובע המבקש מזור לפגיעתו. ידידותיותם של דיני הדיבה האנגלים – מבחינת סמכות ומבחינת תוכן – הפכו את לונדון לבירה המובהקת של תיירות הדיבה. מרביתם של הנתבעים, מנגד, הם אזרחים ואמצעי תקשורת אמריקניים. דיני הדיבה האמריקניים, בהשוואה לאלו האנגליים, מקדשים את חופש הביטוי, וסיכוייהם של תיירי הדיבה לזכות בתביעתם בארצות-הברית פחותים באופן משמעותי. ריבוי המקרים שבהם הוטלה באנגליה אחריות על עיתונאים וחוקרים אמריקנים ועל אמצעי תקשורת אמריקנים שפרסמו תכנים פוגעים לטובת תובעים שהקשר בינם לבין אנגליה הוא רופף ביותר – מקרים שברור שבית משפט אמריקני לא היה מטיל בהם אחריות כלל – גרר אימוץ אמצעים קיצוניים יחסית של המחוקקים המדינתיים והמחוקקים הפדרליים בארצות-הברית, והם הכריזו מלחמה על תיירות הדיבה. גם דעת הקהל האנגלית המונעת על ידי מספר גדל והולך של משפטנים ואנשי ציבור אנגלים שאינם רואים בעין יפה את השימוש שעושים תיירי הדיבה במערכת המשפט האנגלית, הולידה נכונות לעשות שינויים בדיני הדיבה שחלקם יאומצו באנגליה בעתיד הקרוב. השוואתם של דיני הדיבה האנגליים והאמריקניים לדין המסדיר את ההגנה על השם הטוב בישראל מלמד כי ברמה ההצהרתית המחויבות לחופש הביטוי בארץ משקפת קרבה רעיונית דווקא לתיקון הראשון של החוקה אמריקנית, ואילו הוראות החוק וההלכה המפרשת אותן דומות באופן לא מבוטל לדין האנגלי. עם זאת, נראה לנו כי לדין הישראלי יש כלים אפקטיביים המתאימים להתמודדות אמיתית עם התופעות שהולידו את תיירות הדיבה האנגלית. הן פרשנותם של כללי הסמכות וההוראות הנוהגות בנושא צווי מניעה, והן ובעיקר הפרשנות העצמאית הישראלית של האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ייצרו מארג ערכי של כללים המאפשרים התמודדות הרבה יותר מידתית ונכונה עם המאבק התמידי בין שתי זכויות היסוד היחסיות – הזכות לשם טוב וחופש הביטוי –הנאבקות כאן על הבכורה. עם זאת, לדעתנו, שינויים מסוימים הם הכרחיים. המאמר מציע לנסות להעביר את מרכז הכובד של ההגנה על השם הטוב אל מגרשם של כללי האתיקה העיתונאית; לזרז חקיקת SLAPP-Anti המיועדת לשמור על ויכוח חופשי ושוטף בעניינים בעלי היבטים ציבוריים; להעמיק את השימוש בסמכויות עזר של מערכת המשפט: הוצאות משפט, חובת התנצלות וכדומה; לסגור את המערכת בפני תביעות סרק אזוטריות;ולהיזהר מאימוץ קל ומסוכן של תיקוני חקיקה קיצוניים בחוק איסור לשון הרע, ובעיקר חקיקה המקדמת העלאה בלתי מבוקרת של סכומי הפיצויים בכלל ופיצויים ללא הוכחת נזק בפרט.