אייל כתבן ובועז שנור – בין תרבות הדיון ובין השם הטוב של האדם בעקבות רע"א 1104/07 חיר נ' גיל
בפרשת חיר קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי עורך דין המוציא את דיבתו של חברו למקצוע במהלך דיון משפטי יהיה מוגן מתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ועדיין, עורך הדין עלול לעמוד לדין משמעתי בלשכת עורכי הדין בגין דבריו אלו. למעשה, בכך נוצר עירוב תחומין בין הפן האתי-משמעתי ללשון הרע. טענתנו המרכזית במאמר היא כי בהפניית מקרי לשון הרע הנאמרים במהלך דיון שיפוטי לדין המשמעתי, למרות ההיגיון שבה, יש כדי ליצור בלבול או תחושה שלפיה הדין המשמעתי עשוי ליתן מענה לפגיעה בשמו הטוב של עורך הדין. ליתר דיוק, טענתנו היא שקיימים הבדלים מהותיים בתכליות ובאינטרסים בין הפן האתי ובין איסור לשון הרע, עד כדי כך שאין לקשור ביניהם. מה עוד, שהאפשרות להטיל סנקציה משמעתית על לשון הרע שנאמרת במהלך דיון שיפוטי חותרת תחת הרציונל של ההגנה מפני תביעת לשון הרע עצמה באותן נסיבות – שמירה על חופש הביטוי ועל דיון נטול דאגות מצד עורך הדין.