דורון שולצינר – כבוד האדם – הצדקה, לא זכות
בשלב הראשון במאמר, יתמקד הכותב בזיהוי ובמיפוי השימוש הלשוני בביטוי כבוד האדם בחוקות ובמסמכים בין-לאומיים. הכותב יבקש לציין, כי במסגרת מאמר זה ימעיט לעמוד על המובנים השונים הכרוכים בכבוד האדם מבחינה פילוסופית, ולא ינסה להעניק צידוק לרעיון הזכות לכבוד האדם. בנוסף, הוא יתמקד בשימושים המשפטיים הדבוקים בו בפועל במסמכים מכוננים של זכויות אדם ובשניים ממאפייניו שניתן להסיק משימושים אלו. למעשה, במדינת ישראל מעולם לא ניתן צידוק לקיומה של הזכות לכבוד האדם, וקיומה הונח א-פריורית על ידי משפטנים. הדעות אמנם חלוקות באשר לתוכנה ולהיקפה של זכות זו, אולם עצם קיום הזכות אינו מוטל
בספק. על כן הפרדת הדיון בין המצוי בפועל במסמכים משפטיים שונים, לבין הרצוי מבחינה עקרונית, תאפשר, ואף תצריך, מבט מחודש ומפוכח יותר באשר לשימושים המשפטיים הנעשים בביטוי "כבוד האדם" במדינת ישראל. בשלב השני, יציג את השתלשלות האירועים שהובילו לניסוח חוק-יסוד : כבוד האדם וחירותו כך שתשתמע מתוכנו הזכות לכבוד האדם. ניסוח זה, כפי שיוברר, הנו פרי תהליך חקיקתי חפוז, שלא לזמר רשלני. לאור שני החלקים הקודמים אאיר כמה סוגיות והשלכות בדרך פירושה של הזכות לכבוד האדם בבית המשפט העליון החל משנות התשעים.