מתן בלוך פינקלמן – שפיטת רגשות כשיפוט – הצעה חדשה לניתוח רגשות דתיים במשפט המנהלי
במסגרת עילת השיקולים הזרים, ישנם שיקולים רבים שנחשבים כרלוונטיים (ולא זרים), אף שאינם מהווים תכלית ספציפית של הסמכות שהעניק המחוקק לרשות, משום שהם נתפסים כתכלית כללית שהרשות יכולה ונדרשת לשקול בכל החלטה. אחת התכליות הללו היא פגיעה ברגשות הציבור, ובפרט פגיעה ברגשות דתיים – מותר לרשות להביא במסגרת שיקוליה פגיעה שתיגרם לרגשות הציבור הדתי כתוצאה מקבלת החלטה מסוימת. אין פירושו של דבר שהכרעה לפי שיקול זה תישפט כסבירה, אלא רק שעצם ההסתמכות על שיקול זה אינה מהווה טעם לפסילה; בפועל, פעמים רבות החלטות שכאלו נפסלות בשל חוסר סבירות.
אולם, קביעה זו אינה גורפת: לפי פסיקת בית המשפט, לא ניתן להביא בחשבון פגיעה ברגשות דתיים שנובעת מעצם הידיעה על כך שמישהו מפר את ההלכה, אלא רק פגיעה הנובעת מהיתקלות ממשית בהפרה שכזו. למרות קסמה האינטואיטיבי, קשה לנמק חלוקה שכזו: אם המטרה היא להגן על רגשות הציבור, נדמה שהסוגיה הנדונה צריכה להיות עוצמת הפגיעה (שתיבחן בסבירות ההחלטה), ולא הגורם לפגיעה. ואכן, בגישות הקלסיות בפילוסופיה של הרגשות, שאחת המרכזיות שבהן – גישת התחושות הפיזיות של הפסיכולוג ויליאם ג'יימס – מודגמת במאמר, קשה מאוד להסביר חלוקה זו.
עם זאת, גישתה של הפילוסופית מרתה נוסבאום, שתופסת רגשות כאשרור של רצף רשמים והנחות על העולם החיצון, יכולה לסייע לנו בנתינת פשר לחלוקה זו. לפי גישה זו, בית המשפט מפרק את הרגש לרצף טענות על העולם, ובהחלטתו למנוע התבססות על רגשות מסוימים הוא תוקף סוג מסוים של הנחות. כמובן, תקיפה שכזו מחייבת הצדקה; אולם הגישה מאפשרת הנמקה מבוססת לחלוקה שעורכת הפסיקה. גישה זו יכולה להסביר גם התייחסויות נוספות של הפסיקה לרגשות, שבלעדיה נראות מעט תלושות.