יובל שני – ביתי אינו מבצרי : אלימות במשפחה כסוג של עינוי אסור על פי המשפט הבינלאומי

מטרתה של רשימה זו הנה לקעקע את הטענה כי יש להתייחס לאלימות במשפתה באופן סלחני בגין היותה תופעה המתרחשת ב"עולמם הפרטי" של הקרבן ושל התוקף האלים, בשונה מהכתיבה הפמיניסטית שתוזכר להלן , המבקרת את הדיכוטומיה בין המישור הפרטי לציבורי בעיקר על רקע ההטיה המגדרית המצויה בבסיסה, 'הרי שהעמדה המוצגת כאן תבוסס בעיקר על מגמה כללית הקיימת בדיני זכויות האדם של המשפט הבינלאומי של הגדרה מחדש של היקף אתריות המדינה להפרות זכויות האדם בשטחה, שתוצאתה, בין היתר, הנה זניחת הדיכוטומיה המסורתית בין הפרות זכויות אדם על ידי רשויות ציבוריות )להלן : הפרות ציבוריות( לבין הפרות על ידי פרטים )להלן : הפרות פרטיות(. הואיל ודיני זכויות האדם של המשפט הבינלאומי מייצגים סטנדרט אוניברסלי , שעל המדינות השונות להתאים את דיניהן לפיו, הרי שלדיון במישור הבינלאומי השלכה ברורה גם על המצב בתוך ישראל פנימה. למעשה, יש לראות במאמר זה משום קריאה למערכת המשפטית בישראל לאמץ מתודה פרשנית של זכויות אדם דומה לזו הקיימת במשפט הבינלאומי.