אודליה מינס – טשטוש הגבולות בין קניין לחיוב בהליכי חדלות פירעון
ההבחנה בין הזכות הקניינית לבין זכות החיובית הינה הבחנה יסודית במשפט. בנסיבות של חדלות פירעון היא מסייעת להבדיל בין נושים ולקבוע את מדרג העדיפות ביניהם. במאמר זה אני מצביעה על מגמה שניתן לדעתי לאבחן בעשורים האחרונים, שבמסגרתה מיטשטש הגבול בין קניין לבין חיוב בחדלות פירעון. המגמה מודגמת במאמר באמצעות שלוש סוגיות: הראשונה היא זכותו של נושה מובטח לממש את הנכס המשועבד לטובתו בהליכים המיועדים לחיסולה של חברה. השנייה היא נפקותה של תניית שימור בעלות בהליכי חדלות פירעון. והשלישית היא מעמדו של בעל שעבוד צף בחלוקת נכסי החברה. טענתי היא שאף שבכל אחת מהסוגיות האמורות עשויים להיות טעמים מוצדקים לתמורות המתוארות, נלוות אליהן גם עלויות שיש להביאן בחשבון ואשר לא בהכרח קיבלו התייחסות מספקת בפסיקה ובספרות עד כה. המאמר מנתח את הרציונלים העיקריים בספרות המשפטית לעדיפות של הנושה המובטח, ובאמצעותן מצביע על ההשלכות האפשריות של השינויים המתוארים במעמדו. הניתוח המוצע מאפשר לבחון בצורה יותר מעמיקה ומבוססת את המגמה המתוארת, תוך התייחסות להיבטים הכלכליים השונים שמושפעים על ידה.