מדיניות בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בנוגע לצווי מניעה נגד שביתות

מאמר זה יסודו במחקר של המדיניות המיושמת על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (להלן : "בית הדין") בכל הנוגע להוצאת צווי מניעה נגד שובתים (להלן : "המדיניות" או "צווי מניעה"). המדיניות נחקרת במאמר לגבי שתי שנות משפט : 1993 – 1994 ו-1996 – 1997 (להלן : "תקופת המחקר") . הטענות העיקריות, על בסיס ממצאי המחקר, הנן כי המדיניות שיושמה על ידי בית הדין בתקופת המחקר הייתה מוטית, וזאת לטובת המעבידים; וכי היה קיים פער משמעותי בין המדיניות המוצהרת של בית הדין, לבין המדיניות שיושמה על ידו הלכה למעשה. בית הדין התגלה בבירור כ"בית דין של משפט", הפועל באופן פורמלי ודווקני ליישום הוראות הדין, ולא כ"בית דין של יחסי עבודה" – הפועל על פי עקרון הדמוקרטיה התעשייתית כמתווך המסייע לצדדים להגיע בהסכמה לפתרון
מחלוקותיהם. בתקופה האחרונה נשמעות טענות, מפי באי כוח של מעבידים, שלפיהן מערכת בית הדין לעבודה נטתה, בזמנו של נשיא בית הדין הארצי גולדברג, להיות מאוזנת, ואילו כעת, בזמנו של הנשיא אדלר, היא נוטה לטובת העובדים. תקופת המחקר מתייחסת לתקופתו של הנשיא גולדברג. לכן ניתן, על בסיס המאמר, לבדוק אם לחלק הראשון של הטענה אכן יש ביסוס אמפירי, לפחות בכל הנוגע למדיניות הנידונה לגבי צווי מניעה נגד שביתות.

קישור למאמר המלא

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן