מאחורי ההגה של הפעילות הכלכלית בעולם כולו נמצאים התאגידים. לרבים מהם, בעיקר הגלובליים, יש יותר כוח כלכלי ופוליטי מהמדינות שבהן הם יושבים. מכירותיהם של חלק מתאגידים אלו עולים על התל"ג של מדינות רבות. מרבית הפעילות הכלכלית בארץ ובעולם מתבצעת באמצעות תאגידים. השפעת התאגידים על החברה והכלכלה היא עצומה. האישיות המשפטית הנפרדת היא שאפשרה את התפתחות הכלכלה. עם זאת, גודלם וכוחם של התאגידים כיום עלולים להוות כר לביצוע עבירות, ולכן יש חשיבות בהסדרת פעילותם בתחום הפלילי. המאמר פותח בסקירה של התפתחות האישיות המשפטית הנפרדת בכלל והטלת אחריות פלילית על תאגידים בפרט. הטענה המרכזית במאמר היא כי יש לחשב מסלול מחדש ולקבוע דינים הנוגעים לתאגיד במשפט הפלילי המתייחסים לטיבו וטבעו של התאגיד ככזה ולא כנספח לדינים המתייחסים לבני אנוש, כפי שהיה עד כה. יש להרחיב את ההתייחסות בהתבסס על מדיניות המבוססת על כוחם של תאגידים, כוחם הכלכלי אך גם החברתי. בחלקו הראשון של המאמר נדונה תורת האורגנים כבסיס לאחריות הפלילית של התאגיד, ההשלכות הנובעות מכך והקשיים המתעוררים בהרשעת תאגידים כתוצאה מאימוץ תאוריה זו. בחלק זה נדונה גם השאלה מיהו אורגן לצורך הטלת אחריות פלילית על תאגיד.

חלקו השני של המאמר עוסק בשינויים הנדרשים בחקיקה בנוגע לאחריות התאגיד בפלילים. פרק זה נדונה השאלה של הטלת אחריות על התאגיד מכוח אחריות מצרפית של מספר אורגנים; בהגנות העומדות לתאגיד במשפט הפלילי, ביניהן הגנות מסוג צידוק; הגנה לתאגיד כאשר האורגן לא פעל בביצוע העבירה במטרה להיטיב עם התאגיד והגנה לתאגיד המטמיע תוכניות בקרה ופיקוח במטרה למנוע ביצוע עבירות. כמו כן, נערך דיון בחלק זה בזכויות התאגיד כנאשם במשפט הפלילי, ובמרכזן הזכות להליך הוגן. במסגרת זו נדונה השאלה אם עומדת לתאגיד זכות השתיקה והזכות (החיסיון) מפני הפללה עצמית. החלק השלישי של המאמר מתמקד בתיקוני החקיקה הנדרשים בנוגע לענישת תאגידים. בפרק זה נבחנת המטרה העונשית העומדת בבסיס ענישת תאגידים והשאלה אם יש מקום במסגרת זו לעבור מעקרון ההלימה הגמולני לעקרון השיקום. בהמשך יש ניתוח של הבסיס הראוי לענישת תאגידים ואמצעי ענישה נוספים כמו מנגנוני פיקוח, הן לאחר הרשעה והן במסגרת הימנעות מהרשעה ועבודות לתועלת הציבור. ובסיומו, בחלק הרביעי, מרוכזים שינויי החקיקה שיש לקדם.

The post מיכל אגמון־גונן – התאגיד במשפט הפלילי – חישוב מסלול מחדש appeared first on המשפט.

מאמר זה עוסק בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן חיים. בפרשה זו קבעה דעת הרוב, בין השאר, כי חיפוש משטרתי יכול להתבצע אף בהיעדר סמכות על פי דין, ובלבד שהחיפוש בוצע על סמך הסכמתו המודעת של מושא החיפוש. נקודת המוצא למאמר היא דעת היחיד בפרשה זו, מפי השופט דנציגר, המבקרת את עמדת הרוב הן בשל עקרון חוקיות המנהל והן בשל הטלת ספק בטענה לפיה במערכת היחסים בין שוטר ואדם עשויה להתקיים הסכמה חופשית ואמיתית. בהמשך לדברי השופט דנציגר, המאמר טוען כי הביסוס הרעיוני לעמדת הרוב, לפיו הסכמה אוטונומית של אדם עשויה לבסס מקור סמכות לחיפוש משטרתי, עלול להוביל למשטר משפטי המבוסס על קביעת אחריותו הראשונית של אדם בהתאם לאפיוניו החברתיים ובהתאם להתאמתו ל"טיפוס עברייני". על יסוד מחקרים העוסקים באופן בו נוצר חשד בלב שוטר, לרבות הטיות חשיבתיות בהקשר זה, ואף מתוך בחינת פסיקה ישראלית המבוססת על הלכת בן חיים, המאמר יטען כי עמדת הרוב עשויה לטפח הלך חשיבה סמוי המבסס אחריות פלילית על אפיון "סוגו" של העושה.

The post חמדה גור־אריה – על מצוקתו של האדם (שלא) מן היישוב: בעקבות פסק דינו של השופט דנציגר בפרשת בן חיים appeared first on המשפט.

המערכת השיפוטית רשאית לפתח סייגים חדשים ולהרחיב היקף סייגים קיימים במשפט הפלילי. בקיומה של חובה לעמוד בסכנה או באיום, החברה מצפה ודורשת מן האדם החייב לעמוד בסכנה שלא יסבה על הזולת, ולכן הרציונל של צורך פוטר וכורח פוטר – היעדר ציפייה סבירה לעמוד בסכנה ולהתנהג כדין – אינו מתקיים. בנוסף, מדובר באנשים שכושר העמידה שלהם לעמוד בסכנה רב יותר, הם נמצאים במצב של כוננות מתמדת, גורם ההפתעה אינו מתקיים, ולכן הם אינם נמצאים במצב נפשי קשה שמכריח אותם להעביר את הסכנה אל האחרים. אולם החובה לעמוד בסכנה או באיום אינה דוחה א-פריורית את הצורך המצדיק והכורח המצדיק, שמבוססים על איזון האינטרסים, אלא היא שיקול לרעתו של האדם החייב בעריכת המאזן. צורך מצדיק וכורח מצדיק מתקיימים כאשר קיים פער עצום בין הרעה שתימנע לבין הרעה שתיגרם. הרציונלים של הגנה עצמית הם הגנה על האוטונומיה של הנתקף והגנה על הסדר החברתי משפטי.

The post חאלד גנאים – כמה ביקורות על תחולתם, הצדקתם והיקפם של הסייגים לאחריות פלילית (על הספר "דיני עונשין" של יורם רבין ויניב ואקי) appeared first on המשפט.

החיסיון מפני הפללה עצמית, כשמו כן הוא, מטרתו להגן על אדם מפני הפללת עצמו. ככזה, הוא יכול להתפרס על מגוון רחב של אירועים. ה"מפגש" עם הרשות יכול להניב כמה דרישות מצד האחרונה .ברשימה זו בחרנו להתמקד בסוגיית תחולתם העיונית של החיסיון מפני הפללה עצמית ושל זכות השתיקה בנוגע לסמכותה של הרשות לכפות על אדם למסור מסמך שברשותו.

The post גיא רוטקופף – על החובה למסור מסמכים לרשות הצורך להגדיר מחדש את תחומי החיסיון מפני הפללה עצמית ואת זכות השתיקה appeared first on המשפט.

במאמר זה, מבקש הכותב לעסוק בטיפול השיפוטי בעברה של אי-מניעת פשע, על רקע פסק דינו של השופט חשין בע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מ"י. העברה של אי-מניעת פשע נחשבת לעברה הנושאת עמה מטען של בעיות, והיא אף זכתה וזוכה לקיתונות של ביקורת. שאלה אחרת שהתעוררה בקשר לעברה זו היא אם נכון וראוי להחיל עליה את הכלל של עצימת עיניים, כך שיהא די בחשד כי עומד להתבצע פשע כדי לכונן חובת פעולה לפי עברה זו. מטרה שנייה של מאמר זה, הנה לטעון כי הבסיס לקביעה זו מעורער. בהקשר זה יש להקדים ולציין כי הקביעה נעשתה במסגרת הערת אגב, שכן בנסיבות העניין נפסק שלמערערת הייתה מודעות מלאה לרכיבי היסוד העובדתי של העברה. אולם בשל חשיבותה ובשל המקום המשמעותי שהוקדש לה בפסק הדין, מצאתי לנכון לדון בה במסגרת רשימה זו.

The post מרדכי קרמניצר – החובה להלשין או החובה לדווח – על העברה של אי-מניעת פשע appeared first on המשפט.