העמדה לדין היא החלטה בעלת השלכות גורליות. היא מטילה אחריות כבדה על התביעה הכללית, אשר לה נתונה סמכות שיקול הדעת בנושא. הגשת כתב אישום קובעת את גורלו של הנאשם ומשפיעה על נפגע העבירה ועל הציבור כולו. המאמר דן בשאלת הרף הראייתי שללא קיומו לא ניתן יהיה להעמיד אדם לדין. חיפוש אחר נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים מוביל למסקנה כי אין להעמיד אדם לדין, אם אין ציפייה סבירה שהוא יורשע על ידי בית המשפט. עם זאת, הדרישה ל"סיכוי סביר להרשעה", כשלעצמה, אין בה די כדי לקבוע את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך העמדה לדין. על כן, יש להציב רף מינימלי מתחתיו לא ניתן להעמיד אדם לדין, ולקבוע במפורש כי לצורך העמדה לדין נדרשת הסתברות ברמה של מאזן הסתברויות, לאמור: כי סיכויי ההרשעה יעלו על סיכויי הזיכוי. מדובר ברף הסמכות התחתון להעמדה לדין של אדם, אשר מתחתיו לא יועמד אדם לדין, תהא אשר תהא מידתו של העניין הציבורי. לצורך יישום המבחן הראייתי הנדרש כדי לקבל החלטה על העמדה לדין, נדרש התובע למהלך תלת־שלבי לפיו, בשלב הראשון עליו להגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם; בשלב השני, עליו להשתכנע כי קיימת תשתית ראייתית להכרעה של הרשעה מעבר לכל ספק סביר; ובשלב השלישי, עליו להעריך כי קיים סיכוי של יותר מ- 50% כי בית המשפט ירשיע את הנאשם בדין. בהקשר לכך מבחן ההסתברות הוא מבחן שעניינו "מעל 50% הסתברות שתיקבע הרשעה מעבר לספק סביר". לאור חשיבותה של ההחלטה על העמדה לדין, מוצע במאמר כי יגובש קוד תביעה אשר ינחה את התובעים על אודות התהליך המחשבתי הנדרש בטרם ההחלטה על העמדה לדין, ויקבע את המבחנים והשיקולים הנדרשים לצורך ההחלטה על העמדה לדין.

The post יניב ואקי – סיכוי סביר להרשעה – סבירותו של סיכוי appeared first on המשפט.

במאמר זה, מבקש הכותב לעסוק בטיפול השיפוטי בעברה של אי-מניעת פשע, על רקע פסק דינו של השופט חשין בע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מ"י. העברה של אי-מניעת פשע נחשבת לעברה הנושאת עמה מטען של בעיות, והיא אף זכתה וזוכה לקיתונות של ביקורת. שאלה אחרת שהתעוררה בקשר לעברה זו היא אם נכון וראוי להחיל עליה את הכלל של עצימת עיניים, כך שיהא די בחשד כי עומד להתבצע פשע כדי לכונן חובת פעולה לפי עברה זו. מטרה שנייה של מאמר זה, הנה לטעון כי הבסיס לקביעה זו מעורער. בהקשר זה יש להקדים ולציין כי הקביעה נעשתה במסגרת הערת אגב, שכן בנסיבות העניין נפסק שלמערערת הייתה מודעות מלאה לרכיבי היסוד העובדתי של העברה. אולם בשל חשיבותה ובשל המקום המשמעותי שהוקדש לה בפסק הדין, מצאתי לנכון לדון בה במסגרת רשימה זו.

The post מרדכי קרמניצר – החובה להלשין או החובה לדווח – על העברה של אי-מניעת פשע appeared first on המשפט.

מאמר זה חושף את "המפה הרגשית" של תובעים המנהלים הליכים פליליים ואת תמהיל הרגשות שהם חווים כלפי המעורבים בהליך. המאמר מתבסס על ראיונות עומק שנערכו בקרב 14 תובעים ממחוזות שונים בישראל. המאמר חושף שרגשות הם חלק בלתי נפרד מעבודתם, אולם בהיותם פועלים תחת אתוס "אנטי רגשי", הם חיים במתח תמידי בין דחיית הרגשות לבין קבלתם. המאמר מציף את אופן ביטויים של רגשות אלה בחייהם המקצועיים והאישיים של התובעים, את ההשפעה שיש למתח התמידי האמור ואת העדרם של כלים מותאמים לוויסות הרגש ולהתמודדות עמו. המאמר תורם לגוף הידע המערער על דמות "התובע הרציונלי" והמכיר בכך שתובעים, כבעלי תפקידים אחרים במשפט, פועלים בתוך מסגרת שיש בה רגשות.

The post שירה לייטרסדורף־שקדי וטלי גל – "לתבוע ברגש"? רגשות התובעים בהליך הפלילי appeared first on המשפט.

במסגרת רשימה זו, אבחן בראייה קונסטיטוציונית את הפרקטיקה הנוהגת בקרב רשויות התביעה, לפיה כתבי אישום אשר הוגשו בחוסר סמכות מחמת חלוף תקופת ההתיישנות, זוכים לאישורו הרטרואקטיבי של היועץ המשפטי לממשלה. ראשית, אעמוד על סמכות ההעמדה לדין, על חלוקת התפקידים ועל שיקול הדעת התביעתי כפי שהותווה בידי המחוקק לאור חוק הנוער. לאחר מכן, אבחן את הנפקות המשפטית הנובעת מהסכמתו הרטרואקטיבית של היועץ המשפטי לממשלה. לבסוף, אבחן את ההשלכות המשפטיות הנובעות מביטול כתבי אישום בשל פגמים פרוצדורליים בהגשתם.

The post ניר פלסר – העמדתו לדין של קטין לאחר חלוף תקופת ההתיישנות והסכמה למפרע מטעם היועץ המשפטי לממשלה appeared first on המשפט.