שקיפות כשלעצמה לעולם אינה תנאי מספק. אם אנחנו רוצים אמון ציבורי בממשל, אנחנו צריכים לייצר ממשל שראוי לאמון הציבור. ראוי כשלעצמו, להלכה ולמעשה. לשם כך אנחנו צריכים להתמקד בגורמי ההשפעה האמיתיים על הממשל ולוודא שהם ממשל שמחויב לאינטרס הציבורי. כך שכשהציבור יסתכל על מערכת הגורמים המניעים את הממשל תהיה לו סיבה לבטוח באנשיו. שקיפות אינה תחליף למבנה תמריצים והשפעות שכזה. היא לבדה אינה מייצרת אמון. היא עלולה אפילו להפחית אמון. בדיוק כפי שיש אנשים שמאמינים שהפרטיות יכולה לבוא על סיפוקה מכך שניתן לאנשים את הזכות לבחור איזה שימוש ייעשה במידע שלהם, ואני טוען שגם פרטיות אינה מתמצית בזכות הבחירה של הפרט; בדיוק כך גם אמון אינו רק עניין של שקיפות.

The post לורנס לסיג – (לא) נגד שקיפות appeared first on המשפט.

מטרתו של המאמר היא לשרטט בקווים כלליים את תיקוני החקיקה הנדרשים בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, בחלוף עשרים שנה מעת חקיקתו. השינויים המוצעים הם שילוב של שני תהליכים: הראשון, תיקונים שהציע צוות השקיפות בפורום הממשל הפתוח בראשות כותבת המאמר, והשני, תיקונים שהם פרי הניסיון שצברה הכותבת בתחום.

התיקונים המוצעים בחוק אשר מוצגים במאמר זה מתייחסים לצורך בקידומו של חופש המידע באופן אקטיבי על ידי רשויות על ידי פרסום מידע יזום, עדכני ומכוון לצורכי הציבור (תת פרק ג.1); חיזוק המנגנונים הקיימים היום בחוק המסייעים ביישומו (הממונה והיחידה) (תת פרק ג.2); מציאת תמריצים יעילים לאכיפת התחום (תת פרק ג.3); וטיוב המשאבים המוקצים ליישום החוק (תת פרק ג.4). כמו כן נדון הצורך להבהיר את נקודות האיזון שבין הזכות לפרטיות לזכות לקבלת מידע באופן המגביר את חוסר הוודאות בנושא (פרק ד').

The post רבקי דב"ש – חקיקה פסיבית מול מציאות אקטיבית: האם חוק חופש המידע עדיין משרת את מטרתו? appeared first on המשפט.

מערכת הדין המשמעתי של פרופסיית עורכי הדין בישראל נקבעה בחוק לשכת עורכי הדין בשנת 1961. בחמישים השנים שחלפו מאז ועד לרפורמה במסגרת תיקון 32 לחוק, שבה עוסק המאמר, לא נעשה כל שינוי מהותי במערכת שסבלה מליקויים רבים שעיקרם פוליטיזציה רבה וחוסר שקיפות כמעט מוחלט. המאמר מתחיל בהצגת מאפייני הדין המשמעתי בישראל ומטרותיו, ממשיך באבחון חמשת הליקויים שמהם סבלה המערכת ומסיים בניתוח הפתרונות שניתנו לליקויים אלו במסגרת הרפורמה. ניתוח זה מראה שהפתרונות שניתנו הם חלקיים ביותר, ואין בהם כדי להבטיח את השקיפות הראויה, שקיפות שמובנה הראוי מוצג במאמר בפרק נפרד. המאמר טוען כי אין בפתרונות כדי לחסל את הפוליטיזציה שעדיין קיימת במערכת. עובדה זו מתחדדת מאוד לנוכח השוואה שעורך המאמר עם הנעשה בארצות-הברית ובאנגליה, שם מערכת הדין המשמעתי מופרדת מלשכת עורכי הדין.

The post לימור זר־גוטמן – הרפורמה בדין המשמעתי של עורכי הדין: האם תוקנו הליקויים? appeared first on המשפט.

ביום שלישי, 19 במאי 1998, קיבלה כנסת ישראל את חוק חופש המידע. בכך הצטרפה ישראל לשורה של מדינות מערביות שבמהלך שנות ה-90 הכירו בחיוניותו של חוק חופש המידע להבטחת זכויות האזרח, לקיומה של דמוקרטיה בריאה, לחברה אזרחית פתוחה ולמאבק בשחיתות. נוסח החוק שהתקבל גובש באופן ראשוני על ידי ועדה ציבורית שהוקמה בעקבות לחץ ציבורי ופרלמנטרי. ההרמוניה ששררה בעת קבלת החוק, העובדה שנתקבל פה אחד ללא הסתייגויות והחיבוק החם שזכה לו הן מהאופוזיציה, הן מהקואליציה והן מהממשלה, הבטיחו לכאורה את הקרקע הנוחה ביותר להטמעתו של החוק במערכות השלטון וליישומו המוצלח. זמן קצר בטרם התקבל החוק התבטא שר המשפטים דאז צחי הנגבי, שקבלת החוק תביא ל"ממשל פתוח, זמין, נגיש לכל אזרח ולכל תושב, חברה דמוקרטית יותר בריאה ואיכותית". פרופ' זאב סגל בספרו "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע", שנתפרסם כשנה לאחר כניסתו של החוק לתוקף, מתאר את תכליתו של החוק, שהיא "להנהיג בישראל את 'מהפכת השקיפות' ". סגל הוסיף והגדיר כמה תנאים להשגתה של מטרה זו. שבע שנים לאחר קבלתו של החוק, ניתן לבחון באיזו מידה התמלאו תנאים אלה – והאם הושגה השקיפות המיוחלת.

The post יורם רבין ורועי פלד – שבע שנים לחוק חופש המידע: האם הושגה השקיפות המיוחלת? appeared first on המשפט.