שופטי בית המשפט העליון חלוקים בשאלת הדרך הראויה לניתוח ראיות נסיבתיות בפלילים. גישה אחת מציעה מבחן תלת-שלבי, שבמסגרתו הנאשם נושא ב"נטל" להוכיח כי המסקנה המרשיעה אינה המסקנה הסבירה היחידה. גישה שנייה, המסתייגת ממבחן כזה, הביע השופט הנדל. חששו המרכזי היה שהמבחן התלת-שלבי יגרום להטיה לכיוון של הרשעת נאשם גם כשאשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר.

בהערת פסיקה שנכתבה בעקבות המחלוקת נטען כי אין לחשוש להרשעות שווא כתוצאה מניתוח שגוי של ראיות נסיבתיות, לנוכח תופעות פסיכולוגיות שונות המלמדות על נטייה לתת להן משקל חסר. במחקר הנוכחי נערך ניסיון לבחון את הסוגיה באופן אמפירי, תוך השוואת שיעור ההרשעות השגויות לשיעור הזיכויים השגויים בבתי המשפט.

השוואה זו יכולה ללמד אם שופטים נוטים להרשיע בטעות יותר מאשר לזכות בטעות. ממצאי המחקר מלמדים כי שיעור ההרשעות השגויות בבית המשפט המחוזי גבוה במובהק משיעור הזיכויים השגויים בו, באופן שתומך בחששו של השופט הנדל. ברשימה נדונים ההסברים האפשריים לתופעה, וכן מעמדן ואופן ניתוחן הראוי של ראיות נסיבתיות בפלילים.

The post ניל הנדל ומיכאל כהן – ראיה נסיבתית בעניין מעמדן של ראיות נסיבתיות בפלילים – מבט אמפירי על הרשעות שגויות appeared first on המשפט.