שני חוקים עיקריים בישראל עוסקים בפגיעה בבעלי חיים כדי לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות שלהם, בכוח או בפועל: פקודת הכלבת, 1934 ופקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה–1985 .המאמר מראה שהפקודות כוללות הוראות מהותיות דרקוניות, המשקפות את זילות החיים של בעלי החיים ומקדמות אפתיה על פני אמפתיה, חוסר הגינות ואטימות רגשית של האדם ליצורים אחרים המבקשים חיים, חיים צנועים בהרבה מהפשוט שבאדם. הבעיה מוחרפת מכך שההסדר מופעל בשדה המשפט המנהלי, מה שמוביל לביקורת שיפוטית מרוסנת במיוחד. זו סובבת סביב הכרעה המתקבלת על ידי וטרינר רשותי, גורם המצוי בניגוד אינטרסים מובנה בין הדאגה לשלום הציבור לבין דאגה לחיי בעלי חיים. המאמר מציע לבנות מחדש את ההסדר המשפטי העוסק בפגיעה אנושית בבעלי חיים על רקע החשש לבריאות הציבור, על שני אדנים: רעיון המידתיות, העיקרון שפגיעה בבעלי חיים היא המוצא האחרון; והשאיפה להשיג תכליות משפטיות וערכים חשובים מזה – חמלה, הגינות כלפי החלש ורגישות אנושית. המאמר בוחן באופן ביקורתי את הצעת חוק למניעת מחלת הכלבת, התשע"ז–2017 .לבסוף, המאמר קורא להרחבת המבט בנוגע להגנה משפטית על בריאות הציבור באשר לפרקטיקות אשר פוגעות או עלולות לפגוע בבריאות הציבור, ללא הפרעה מצד המשפט, ולעיתים אף בחסותו. פרקטיקות נצלניות שפוגעות בבעלי חיים באופן שיטתי ורחב לעיתים מסתיימות בהפצת מגפות לאדם.

The post אסף הרדוף – ידיד ניכר בעת מחלה: על המתת בעלי חיים בשם בריאות הציבור appeared first on המשפט.

צו מוסכם הוא כלי אכיפה סטטוטורי המאפשר לממונה על הגבלים עסקיים (בשמו החדש – הממונה על התחרות) לערוך חוזים רגולטוריים עם גורם מפוקח על רקע הפרות בתחום התחרות. המאמר מבקש לבחון את הצו המוסכם מנקודות המבט של ספרות האכיפה הרגולטורית, הרגולציה ההסכמית, הדמוקרטיה ההשתתפותית והבחירה הציבורית, לשם קידום התאוריה הרגולטורית-משפטית, בפרט בנושא שיתוף ציבור בחוזים רגולטוריים. הטענה המרכזית במאמר היא שרגולציה הסכמית המיושמת בישראל בתחום התחרות לוקה מאוד במידת השקיפות, ההנמקה והשיתוף הציבוריים המאפיינת אותה, באופן אשר עלול לפגוע הן בלגיטימיות שלה והן ביעילותה, וכי ניתן לשפר מנגנונים אלה במידה ניכרת בדרכים המוצעות במאמר. זהו המאמר הראשון בכתיבה המשפטית בישראל המטפל באופן מרכזי ועיקרי בצו מוסכם – מנגנון חשוב בחוק ההגבלים העסקיים (בשמו החדש – חוק התחרות הכלכלית), שעל אף שגילו מתקרב לעשרים שנים, והשימוש בו הולך וגובר בעת האחרונה, הוזנח מאוד בספרות המקומית ובמנגנוני הממשל מבחינה מתודולוגית ותאורטית.

The post שרון ידין – צו השעה: שיתוף ציבור בצו מוסכם appeared first on המשפט.

עקרון חוקיות המנהל קובע ברירת-מחדל עבור הרשות המנהלית: מותר לה לעשות רק מה שהותר לה במפורש בחוק. זהו הכלל הבסיסי במשפט המנהלי, בה"א הידיעה, "יסוד היסודות", והוא מתחדד כשהפעולה המנהלית פוגעת בזכויות אדם. העקרון מקדם מטרות מגוונות כהפרדת רשויות והגבלת כוח, קידום שקיפות, ודאות והגינות, הגנה על זכויות הפרט ומניעת שרירות. אף שצמח בפסיקה, כיום נושא העיקרון ממד פורמלי, המתבטא בפסקת ההגבלה בחוקי היסוד. המשפט הפלילי הינו חלק מהמשפט הציבורי ומופעל בידי רשויות מנהליות: המשטרה, התביעה, הסנגוריה הציבורית ואף הרשות השופטת. המאמר מראה שבזירה הפלילית הפעלת העיקרון שרירותית או מקרית. מתוארות פרקטיקות פוגעניות מגוונות שאינן מעוגנות בחקיקה כלל, אף שהן חשובות ושכיחות: הפעלת מודיעים, סוכנים ומדובבים כפרקטיקות משטרתיות; עריכת הסדרי טיעון מצד התביעה והסנגוריה הציבורית; יצירת הסכם עבור עד מדינה בידי הפרקליטות והמשטרה; ואפילו פרקטיקות שיפוטיות. חולשת העיקרון מוסברת בהעדר תרופה מתאימה בהקשר הפלילי. אכיפה ללא סמכות אינה מקימה דיון עצמאי אלא לכל היותר נבלעת במסגרות פורמליות מצומצמות וחלשות בהגנה על זכויות הפרט. ראוי להכיר בדלות כוחו של העיקרון במישור הפלילי ולתור אחר אפיקים חלופיים להשגת תכליותיו.

The post אסף הרדוף – דין פלילי בלתי-מוסמך: עקרון חוקיות המנהל פוגש את המשפט הפלילי appeared first on המשפט.

מטרתו של מאמר זה היא לבחון כיצד בפועל מוארך מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים, וכיצד – אם בכלל – השפיעה חקיקתו של סעיף 61 לחוק המעצרים על הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. על מנת להשיב על שאלה זו, בדקנו את כל ההחלטות שנתקבלו בבית המשפט העליון בבקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בתקופה שבין 1.8.2001 ל- 1.11.2001. התקופה שנבחרה היא בת תשעים יום, ומבטאת הארכת מעצר טיפוסית. כמו כן, לשם ההשוואה, בדקנו את כל ההחלטות שנתקבלו בבית המשפט העליון בבקשות להארכת מעצר מעבר לשנה בתקופה שבין 23.9.1997 ל-22.12.1997, היינו עובר לכניסתם לתוקף של סעיפים 61 ד-62 לחוק המעצרים.

The post חיה זנדברג – הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים appeared first on המשפט.

סקירת פסק הדין וניתוחו הם עניינה של רשימה זו. בפרק ב, "פרשת הדברים", נשרטט בקצרה את המסגרת הנרטיבית, נציג את השאלה המשפטית העולה ממנה , ונעקוב אחר התשובה הנורמטיבית הניתנת לה – והכול כעולה מפסק הדין. בפרק ג, "פרשנות הדברים", נציע ניתוח משפטי של פסק הדין, המתייחס לשלוש נקודות עיקריות: ראשית, מסגרת הדיון המשפטי, תוך הדגשת מרכזיותו של הדין הבינלאומי בהכרעה; שנית, גישת הפרשנות הראויה של אמנת ג'נבה אליבא דבית המשפט; ולבסוף, בחינת יישומה של פרשנות זו במקרה שבפנינו, הן מבחינת הגדרת הפעולה – האם אכן עסקינן ב"תיהום מקום מגורים" מותר או שמא מדובר בגירוש אסור – והן מבחינת מידת הסיכון הנשקפת מן העותרים אשר את מקום מגוריהם מבקשים לתחם. בפרק ד, "פרשת הדרכים", נבחן בעין ביקורתית את המסגרת הנרטיבית התוחמת את הדיון, נישיר מבט על האור שהיא זורה על פרשנות הנורמות ויישומן, ותוך הצגה תמציתית של מסקנותינו, נתהה אם פסק הדין בעניין עג'ורי פרץ דרך נורמטיבית חדשה אם לאו, ונוסיף ונהרהר בתפקידו של המשפט, בין אדם למקום.

The post ארנה בן-נפתלי וקרן מיכאלי – פרשת לך לך: בין אדם למקום appeared first on המשפט.

Government of Israel and many of its citizens have a reasonable suspicion of bias against Israel by the United Nations and other international organizations. This is partly the consequence of partial treatment in respect of the Middle East by the United Nations General Assembly, Security Council and Human Rights Commission. Even if one makes an assumption that many of their criticisms of Israel are justified, other similar if not more serious human rights violations or infractions of international law on the part of many other members of the United Nations have been overlooked or given scant attention by those bodies. Then too, there is the anti-Israel lobby, which exhibited its power at the Durban conference on Racism and Xenophobia. That can hardly have been calculated to instill confidence in Israel with regard to international human rights organizations

The post ריצ'רד ג' גולדסטון – Israel and the ICC appeared first on המשפט.

חיים רמון הורשע בבית משפט השלום בתל אביב בעברה של מעשה מגונה ללא הסכמה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על רמון נגזר עונש של שירות לתועלת הציבור. עם תום ריצוי עונש זה, החליט ראש הממשלה למנות את רמון לשר בממשלה, ולהעניק לו תואר של משנה לראש הממשלה. המינוי אושר על ידי הממשלה ועל ידי הכנסת. בעקבות זאת הוגשה עתירה שבה נטען כי יש לבטל את מינויו של רמון, משום שהמינוי הוא בלתי סביר באופן קיצוני. השופטים פרוקצ'יה וגרוניס קבעו שיש לדחות את העתירה, ואילו השופטת ארבל סברה שיש לקבל את העתירה. סעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה קובע באילו נסיבות לא יוכל מי שהורשע בפלילים להתמנות לתפקיד שר בממשלה: אם המורשע נידון לעונש מאסר, וביום מינויו לתפקיד שר טרם חלפו שבע שנים מעת שגמר לרצות את מאסרו או מיום מתן פסק הדין בעניינו, הכול לפי המאוחר. על דרך החיוב אפשר ללמוד מהסעיף שמי שהורשע בפלילים, אך לא נגזר עליו עונש מאסר, או שנגזר עליו עונש מאסר וכבר חלפו שבע שנים מעת שגמר לרצות את מאסרו או מעת שניתן פסק הדין בעניינו, יוכל להתמנות לתפקיד שר בממשלה. הסעיף מורה עוד כי מי שהורשע ונידון למאסר יוכל להתמנות לתפקיד שר בממשלה גם אם טרם חלף מועד שבע השנים האמור, וזאת אם קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי בעברה שבה הורשע המתמנה לא היה משום קלון. הציר המרכזי שעליו התבסס פסק דינן של השופטות פרוקצ'יה וארבל היה שסעיף 6(ג) האמור אינו ממצה את ההסדר המשפטי בשאלת מינויו לשר של מי שהורשע בפלילים. לגישתן, יש לראות את ההסדר הסטטוטורי האמור כמי שיש להשלימו על ידי אמות המידה של מבחן הסבירות: מינוי העומד באמות המידה של סעיף 6)ג) לחוק עלול להיפסל בכל זאת, אם יימצא שהממנה הפעיל את שיקול דעתו באופן החורג מהסבירות. בנסיבות המקרה דנן, השופטת פרוקצ'יה סברה שמינויו של רמון עמד במבחן הסבירות, ואילו השופטת ארבל סברה שהמינוי היה בלתי סביר. השופט גרוניס הצטרף למסקנתה של השופטת פרוקצ'יה. הטעם המרכזי למסקנתו היה העובדה שמינויו של רמון אושר על ידי הכנסת. השופט גרוניס סבר שמשעה שהכנסת אישרה את המינוי, אל לו לבית המשפט להתערב ולפסול את המינוי.

The post מנחם מאוטנר – בין כשירות לסבירות בעקבות בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט appeared first on המשפט.

למבקר המדינה המבצע ביקורת יש כידוע תפקיד נוסף: בירור תלונות של בני הציבור הטוענים שזכויותיהם נפגעו בידי זרועות השלטון – למשל, שרשלנות שלטונית של העירייה היא שגרמה להתהוות תעלה מסוכנת על אם הדרך, ובנו הקטין של המתלונן נפל לתוכה ונפגע. במקום לפנות לבית המשפט נגד העירייה – הליך יקר וארוך, העלול להימשך חודשים, או אף שנים – פתוחה בפני האזרח דרך אחרת, פשוטה,בלי צורך בייצוג וללא הוצאות. הוא יכול להתלונן בפני מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור, המצויד מכוח החוק בסמכויות לברר תלונות נגד הרשויות ולהמליץ כיצד לתקן את העוול שנגרם למתלונן. שתי השאלות העיקריות שבהן תעסוק הרשימה הן: (1) האם חוות דעתו של היועץ בשאלה משפטית המשפיעה על תוצאות הבירור מחייבת את הנציב, או שמא יש לאחרון
סמכות, ואולי אף מוטלת עליו החובה, להחליט בעניין לפי עמדתו העצמאית?; (2) כאשר הנציב והיועץ חלוקים בשאלה משפטית (כמתואר), האם רשאית הרשות המבצעת שהתלונה היא נגדה (הנילונה) ליישם את החלטת הנציב, או שמא היא חייבת לפעול לפי חוות דעתו החולקת של היועץ, כלומר – לסרב ליישם את דברו של הנציב בשל כפיפותה ליועץ? אציין כבר עתה, כי עמדתי היא (ואותה אבקש לבסס), שהנציב אינו חייב לקבל את פרשנות היועץ, וכן, שכדי לתת משמעות לבירור תלונה, הכרחי לאפשר לגוף הנילון ליישם את החלטת הנציב, גם אם דעתו סותרת את זו של היועץ.

The post מרים בן-פורת – יחסי הגומלין בין מבקר המדינה לבין היועץ המשפטי לממשלה appeared first on המשפט.

מהו הדין החל על חוזים של רשויות מנהליות? אף ששאלה זו אינה חדשה, התשובה לה עדיין אינה מגובשת. מאמר זה נועד להגדיר את עקרונות היסוד שצריכים לחול על הדיון בחוזים של רשויות מנהליות ולבחון את אופן יישומם, תוך התמקדות בדוגמה של השתחררות רשות מחוזה שכרתה.

The post דפנה ברק־ארז – השתחררות מחוזה של רשות מנהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית appeared first on המשפט.

במאמר זה אצביע על ההכרעות הנורמטיביות הגלומות בכל מעבר לשימוש בטכנולוגיה חדשה (פרק ב') ועל האתגרים העיקריים של התאמת המשפט המנהלי למציאות האלקטרונית (פרק ג'). בפרקים הבאים אדון בפירוט בכל אחד מאתגרים אלה: במישור של שירות וקשר עם גורמים מחוץ לרשויות (פרק ד'), במישור הניהול הפנימי של המנהל הציבורי (פרק ה'), במישור של הספקת מידע ושקיפות (פרק ו') ובמישור של שיתוף הציבור (פרק ז'). בהמשך לכך, יידונו השלכותיה של מהפכת המחשוב (לחיוב ולשלילה) על נגישותן של הרשויות (פרק ח'), וייבחנו הדרכים האפשריות להנהגת רפורמה בתחום זה (פרק ט'). כסיכום (פרק י') אחזור ואדון בפוטנציאל הטמון במהפכת המחשוב מבחינת כיווני ההתפתחות של המשפט המנהלי בעתיד ואדרש להשפעותיה האפשריות על הנחות היסוד של המשפט המנהלי.

The post דפנה ברק-ארז – המשפט המנהלי בעידן המדינה האלקטרונית appeared first on המשפט.

ברשימה זו אבחן את ההליך המינהלי המשמש בסיס לקביעת תנאי המאסר וכן את הביקורת השיפוטית על ההליך המינהלי שיאפשרו לשב"ס למלא תפקידו. אבחן אם זכויות האסיר אינן נפגעות כתוצאה משינוי האורגן הדן בעניינו ומהמעבר מדיון במסגרת הדין הפלילי למסגרת של המשפט המינהלי. אציג את הקושי שבקיום בקרה שיפוטית יעילה על החלטות שב"ס בהיעדר סדרי דיון מחייבים וברורים להליכי קבלת החלטות במירב התחומים שבהם מתקבלות החלטות בעניינם של אסירים. אנסה להציע כללים אשר יסייעו לשמור על תקינותו והגינותו של הליך קבלת החלטות בעניינו של אסיר. אציע לאמץ כללים למניעת מצב, שבו חומות הכלא וכללי המשפט המינהלי, יהפכו למחסום מפני ביקורת שיפוטית ממשית על החלטות שב"ס.

The post רון שפירא – הליך מינהלי כקובע את גבולותיה ומסגרתה של הענישה הפלילית appeared first on המשפט.

שאלת הלגיטימיות היא שאלה מרכזית בפולמוסים פילוסופיים על סמכות. הדיונים מתחילים לרוב בשאלה הנורמטיבית: מה הופך סמכות מעשית לסמכות לגיטימית. המאמר דן בתפיסה המוסדית של סמכות על ידי ההסבר מדוע סמכויות הן מוסדיות מטבען.
בנוסף, המאמר בוחן כיצד תפיסה מוסדית זו משליכה על שאלת הלגיטימיות ושואבת מההבחנה בין מוסדות וולונטריים ללא-וולונטריים. לבסוף, המאמר משיב לכמה התנגדויות אפשריות לתפיסה המוסדית ומתמקד בכמה היבטים נורמטיביים של יחסי נתין-סמכות.

The post אנדריי מרמור – תפיסה מוסדית של סמכות appeared first on המשפט.

בישראל, רוב המקרקעין הם בבעלות ציבורית ומנוהלים באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. על כן השימושים הפרטיים בקרקע תלויים, במידה רבה, בנכונותה של המדינה (באמצעות המינהל) להרשותם ולסייע למימושם. השאלה כיצד ראוי לחלק זכויות וטובות הנאה בין יחידים או קבוצות אינה משפטית, והתשובה לה צריכה להינתן תוך פנייה לתפיסות צדק מתחום התאוריה הפוליטית ומתחום הפילוסופיה. אולם, גם למשפט נועד כאן תפקיד חשוב – זה של עיצוב מערכת נורמטיבית המבטיחה כי ההחלטות בעלות ההשלכות החלוקתיות תהיינה תוצאה של הליך צודק ופתוח, בעיקר לנוכח הסכנה האורבת בפתח שהחלוקה תיטיב רק עם קבוצות אינטרסים מאורגנות היטב. הכרה בתפקידו החשוב של המשפט בתחום זה עמדה במרכזו של פסק הדין בעניין שיח חדש שניתן בבית המשפט העליון בעקבות עתירת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" נגד ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, שהעניקו למתיישבים החקלאיים, זכויות על קרקעות המדינה, מעבר למתחייב מנוסח החוזים שנעשו עמם בעבר. פסק הדין בעניין שיח חדש הוא שיאה של התפתחות הדרגתית לעבר הרחבת הביקורת השיפוטית על פעילותו של המינהל. רק בחלוף הזמן יוכח אם פסק הדין בעניין שיח חדש, יצליח לחולל את המפנה שעליו הוא מבשר.

The post דפנה ברק־ארז – צדק חלוקתי במקרקעי ישראל : כעקבות בג"ץ הקרקעות החקלאיות appeared first on המשפט.