המאמר בוחן את תפיסת התפקיד של עורכי דין אשר עברו הכשרה בתחום "גירושין בשיתוף פעולה", אך המשיכו לעסוק בעריכת דין מסורתית. הרקע למחקר הוא שיח ביקורתי ביחס לתפקידו של עורך הדין והתפתחותה של עריכת דין שיתופית, המדגישה פתרון בעיות ושיתוף פעולה במקום גישה אדוורסרית מסורתית. על בסיס 15 ראיונות עומק, הממצאים מצביעים על שלושה חסמים עיקריים שמנעו מהמרואיינים לעבור לעסוק ב״גירושין בשיתוף פעולה״: אי־התאמה למציאות המשפטית בישראל ולמנטליות המקומית; תפיסה דיכוטומית לגבי שילוב בין ליטיגציה להליכים שיתופיים; וחסמים כלכליים. עם זאת, באופן מפתיע המחקר מגלה כי למרות שלא עברו באופן מלא לעריכת דין שיתופית, המרואיינים אימצו תפיסה מקצועית מורכבת, אשר כללה עקרונות "שיתופיים", לפיהם בראש ובראשונה הגעה להסכם בדרכי שלום עדיפה על ניהול הליכים בבית משפט. יתרה מזו, מחקר זה מלמד כי המרואיינים שילבו בהליכי הליטיגציה כלים שיתופיים. ממצאים אלו הם משמעותיים ביותר, שכן הם מציעים כי אין מקום לראות ב"גירושין בשיתוף פעולה" כפרדיגמה נפרדת, המחייבת את עורכי הדין להצליח לעבור את "שינוי הפרדיגמה", בבחינת הכול או לא כלום. לעומת זאת, הממצאים מסמנים התפתחות והתבססות של עריכת דין היברידית הכוללת הפנמה של תפיסת תפקיד חדשה של עורכי הדין ושילוב אקטיבי של כלים שיתופיים בעבודה הליטיגטורית.

The post שירי רגב-מסלם ודנה דרזנין – שבירת פרדיגמות: "גירושין בשיתוף פעולה" בעולם המשפט המסורתי appeared first on המשפט.