כל תורה פרשנית משפטית חייבת לכלול מענה לשתי רמות שונות של שאלות: מהן התכליות שבאה הפרשנות המשפטית לקדם ומהו המשקל שיש לתת לתכליות אלה במסגרת הפרשנות, כאשר הן מתנגשות זו בזו. לפיכך, בחלק הראשון של המאמר אעסוק בשלב איתור התכליות שהפרשנות המשפטית באה לקדם. יוצג בו הוויכוח בין דוורקין לבין רז בעניין זה. בחלק השני של המאמר אעסוק בשלב מתן המשקל לתכליות, שבאה הפרשנות המשפטית לקדם. הוויכוח הסוער שנלווה להלכת אפרופים נוגע בדיוק בכך. תיבחן בו הגישה המילולית, האובייקטיבית והסובייקטיבית לפרשנות החוזית. הגישה הפרשנית הסובייקטיבית, שאינה מציבה תנאים מוקדמים לקבילות ראיות, היא הראויה במקומותינו, דווקא נוכח היותה של מדינת ישראל מדינה רב-תרבותית. הוויכוח הנלווה להלכת אפרופים מראה עד כמה חסרה הגותו הפרשנית של רז בכל הנוגע לשלב מתן המשקל לתכליות הפרשניות. בחלק השלישי והאחרון של המאמר אבחן שאלה עיונית עמוקה יותר. דווקא לאור עושר התכליות שבאה הפרשנות המשפטית להגשים, ודווקא לאור מורכבות האיזון בין התכליות הללו, עולה השאלה אם ניתן לפתח תורה פרשנית אחידה, החלה על כל הטקסטים המשפטיים כולם, פרטיים וציבוריים כאחד. נראה שתשובתו של רז היא בשלילה, ואילו ברק הראה כי מהלך כזה הוא אפשרי, שכן גם פרשנות החוזים, למשל, כוללת תכלית אובייקטיבית של קידום ערכי היסוד של השיטה וזכויות חוקתיות. אך תכלית זו אינה מתאימה לכל החברות הדמוקרטיות, וודאי שלא לחברות רב-תרבותיות שסועות כמו החברה הישראלית. ערכים אלה ראוי שיוחדרו למערכת היחסים החוזית "מבחוץ" ולא באמצעות פרשנות. בכך מוצבים גבולות ראויים למה שהפרשנות החוזית יכולה להשיג, ולמה שאין להרכיב על גבה, בחברה רב-תרבותית שסועה.

The post גרשון גונטובניק – מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה appeared first on המשפט.