חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך–1960, נועד לתת מענה לבעיית "הילדים העזובים", אשר נתפסה כמאיימת על הסדר החברתי והפוליטי במדינת ישראל של שנות החמישים. החוק נחקק בשיאו של מאבק בין המדינה לבין משפחות עולים "מזרחיים" על חובת המדינה להבטיח תנאי חיים בסיסיים לאזרחיה ועל מרכזיות חובה זו ביצירתה ובפתרונה של בעיית הילדים העזובים. המאמר מנתח את המוסדות ואת השחקנים העיקריים שעיצבו את גלגוליה השונים של הצעת החוק ומציג את האופן שבו הזיהוי המעמדי־אתני של הבעיה השפיע הן על מועד החקיקה והן על ההסדרים שנוסחו בחוק שיועד לפתרונה. אם בתחילת שנות החמישים יועד החוק להגן על ילדים מהורות פגומה, הרי שבסוף שנות החמישים, על רקע המחאה החברתית של עולים "מזרחיים" והחרדה להגמוניה פוליטית־תרבותית, נוסח החוק כאמצעי להתמודדות עם האיום ועם המחאה. הביטוי המובהק לסיווג משפחות וילדים "מזרחיים" כקבוצה "אחרת" היה ביצירת הסדר משפטי שונה לכלל המשפחות בהצעת חוק האפוטרופסות. ההסדר המשפטי בחוק הנוער היווה לכאורה פרקטיקה להאחדה נורמטיבית של הקולקטיב היהודי־ישראלי, אולם בפועל היווה אחת מפרקטיקות הפרדת "המזרחיים" מהקולקטיב, תוך הצגת ילדיהם כקורבן, והגדרתם כבעיה.

The post ניצנה בן־דוד – מי (י)קבע את עתיד ילדינו – חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך–1960 appeared first on המשפט.