מאמר זה דן בפעולה האנונימית במובנים תיאוריים ונורמטיביים. תקומתה של רשת האינטרנט יצרה תשתית לביצוע פעולות אנונימיות באופן מקוון. האנונימיות בעולם הגשמי ככלל, ובעולם הווירטואלי בפרט, מאפשרת במידה רבה לבצע פעולה מבלי שניתן לייחס אותה לעושה הפעולה. במישור המשפטי, קישור הפעולה לעושה הפעולה הוא קישור יסודי אשר באמצעותו ניתן לזקוף חובות או זכויות לפרטים ולצדדים להליך המשפטי. לזכותה של האנונימיות ייאמר כי היא מאפשרת, בין היתר, הבעת דעות, שאלמלא האנונימיות לא היו צפות לשיח החברתי, וכן האנונימיות מגינה על חירותנו בהיותה מקשה על מעקב אחר פעולותינו. מנגד, האנונימיות מסייעת למעוולים לבצע פעולות עוולתיות מבלי שניתן לאתר את זהותם. כיום, בתחומים רבים במשפט האזרחי אין הסדר חקיקתי או פסיקתי המאפשר לחשוף את זהותם של מעוולים אנונימיים. המאמר קורא אפוא לעשות שימוש בסעדים הצהרתיים על מנת לחשוף את זהותם של מעוולים אנונימיים.

The post דניאל שולמן – הפעולה האנונימית במרחב המקוון ובמישור המשפטי appeared first on המשפט.

מאמר זה מציג את הצורך לעדכן את חוק המאבק בטרור כדי להתמודד עם תצורות אקטואליות של איומים קיברנטיים. החוק כיום כולל סוגים מסוימים של תקיפות רשת קיברנטיות (CNA) תחת הגדרת הטרור, אך אינו מתייחס לפעולות סייבר מסוג איסוף (CNE), חדירה למערכות וניצול המידע שמושג ללא גרימת הרס ישיר. מאחר שפעולות מסוג איסוף יכולות להוביל לפגיעה חמורה בפרטיות, בפרט בהקשר של פרטיות אישית וביטחון לאומי, מאמר זה טוען כי יש להרחיב את הגדרת הטרור בחוק הישראלי כך שתכלול הן פעולות איסוף והן פעולות שיבוש. עדכון כזה ישקף את מציאות האיומים הקיברנטיים בני זמננו ויחזק את יכולתה של המערכת המשפטית להתמודד עם תצורות חדשות של קיבר־טרור. המאמר קורא למחוקק להרחיב את הגדרת הטרור כך שתכלול פעילויות איסוף במטרה להתאים את המאבק בטרור של ישראל למציאות האיומים הקיברנטיים המודרניים ולחזק את עמידותה כנגד כל פעילות טרור באינטרנט.

The post ברוריה פרידמן פלדמן – הטרור באינטרנט: תקיפות סייבר שמטרתן היא פגיעה בפרטיות appeared first on המשפט.

תחום הגישור הדיגיטלי התפתח רבות בעשור האחרון, וביתר שאת בעקבות תקופת מגפת הקורונה. פלטפורמות גישור דיגיטליות מוטמעות במערכות פרטיות וציבוריות ומאפשרות לקיים גישורים באמצעים מגוונים, החל בתוכנות היוועדות חזותית וכלה בפלטפורמות ייעודיות שנסמכות על מגוון כלים טכנולוגיים והליכיים, ובהם כלים מבוססי בינה מלאכותית. מאמר זה בוחן כיצד הטרנספורמציה הדיגיטלית של הליך הגישור משפיעה על הזכויות של משתתפיו שקשורות בניהול המידע בהליך, ובראשן הזכות לפרטיות, הזכות להגנת המידע האישי והזכות לאוטונומיה. לשם כך, אנו מציגות מודל מקורי שממשיג את הגישור כהליך שמבוסס על זרימה של מידע. בהתאם להמשגה זו, הליך הגישור מבוסס על מסירת מידע בין הצדדים למגשרת ועיבודו לצורך ניהול משא ומתן וגיבוש הסכמות. כל זאת, תחת הנחה של סודיות ההליך, קרי, מניעת זליגה של מידע שהמשתתפים מסרו בגישור מחוץ להליך. בעזרת המודל אנו מנתחות כיצד כניסתן של פלטפורמות דיגיטליות להליך הגישור יוצרת סיכונים חדשים לסודיות ההליך, וכן לזכויות לפרטיות, להגנת מידע ולאוטונומיה של הצדדים. אנו עומדות על כך שהדיגיטציה של ההליך מובילה ליצירת סוגים חדשים של מידע במסגרתו ולאופנים חדשים של עיבוד והפצה של מידע ממנו. לבסוף, המאמר מצביע על כך שההסדרה המשפטית בתחום – המצויה בתווך שבין דיני הגישור לדיני הגנת הפרטיות והגנת המידע – לוקה בחסר, ומציע פתרונות לקידום ההגנה על זכויות משתתפי ההליך.

The post רחל רינגורט ואיילת סלע – פרטיות ואוטונומיה בהליכי גישור דיגיטליים: מיפוי הסיכונים והצעות לפתרון appeared first on המשפט.

בעשור האחרון גדל באופן משמעותי היקף השימוש המשטרתי בטכנולוגיות חדשניות למעקב ושיטור מנבא. כלים טכנולוגיים כגון: מצלמות, מיקרופונים, איכון טלפונים ניידים ותוכנות רוגלה מאפשרים למשטרת ישראל לאסוף מידע רב על מעשים, שיחות ומחשבות אנושיים. בינה מלאכותית משמשת את משטרת ישראל לניתוח המידע שנאסף לשם זיהוי אנשים, מכוניות ואירועים חריגים. בנוסף, בהסתמך על המידע שנאסף, ניתן להפיק באמצעות בינה מלאכותית תחזיות לפשיעה עתידית. במאמר זה אני דנה בהשלכות השימוש באמצעים אלו על זכויות הפרט ובמיוחד על הזכות לפרטיות. אני מבקשת להציע דרכי פיקוח והסדרה מחודשת לשימוש בכלים טכנולוגיים אלו. בנוסף, אני מבקשת להצביע על הגורמים והסיבות לעלייה בהיקף השימוש המשטרתי בטכנולוגיות מעקב ושיטור מנבא.

תחילה, אני בוחנת את חוקיות השימוש באמצעים טכנולוגיים למעקב ושיטור מנבא. השימוש המשטרתי בכלים אלו מוסדר בחלקו. הסדרה זו לוקה בחסר מאחר שהיא אינה מאפשרת פיקוח שיצמצם את הפגיעה בזכויות אדם. כמו כן, קיים פער עצום בין החוק המיושן לטכנולוגיה המתפתחת במהירות רבה. במצב הקיים, משטרת ישראל יכולה לאסוף מידע בעצמה באופן המאפשר את עקיפת מנגנוני הפיקוח הקיימים בנוגע למידע שנאסף ונשמר על ידי גופים אחרים. לאחר מכן, אני מצביעה על הפגיעה בזכות לפרטיות בשל שימוש לא מפוקח ולא מוסדר בכלים טכנולוגיים אלו. בהמשך לכך, אני בוחנת את מידתיות הפגיעה בזכות לפרטיות.

לסיום אני מציגה הצעה להסדרת השימוש המשטרתי באמצעים טכנולוגיים למעקב לשם איסוף מידע. לגישתי, ההתמקדות בסוג המידע שמשטרת ישראל מוסמכת לאסוף, לשמור ולנתח, ולא בכלי הטכנולוגי שמשמש לשם כך, תאפשר גמישות רגולטורית. באופן זה, ההסדרה תכיל התפתחויות טכנולוגיות מבלי שהחוק יהפוך למיושן ולא רלוונטי. המיקוד בסוג המידע מאפשר האחדה של נוהלי הפיקוח המשפטיים לכל הכלים הטכנולוגיים. בנוסף, טענתי כי ראוי להקים גוף אשר יפקח על הפעלת הכלים שבשליטת המשטרה.

The post רותם קדוש נוסבאום – פגיעה בזכויות אדם בשל שימוש משטרתי באמצעים טכנולוגיים למעקב ושיטור מנבא appeared first on המשפט.