ניצול בעלי החיים והפגיעה בהם בימינו הם הקשים בהיסטוריה האנושית, כמותית ואיכותית. אף שהאדם הטיפוסי יודע שבעלי חיים נוצלו ונפגעו לשם הפקת מוצרי צריכה, הוא רחוק מלדעת את הפרטים הקטנים והגדולים: כמה בעלי חיים נוצלו, כיצד הוחזקו, כיצד נפגעו, בידי מי, מדוע ועוד. פער הידע העצום הוא לב הפעילות למען בעלי חיים, בשאיפה לחשיפת מידע ולקיום שיח חופשי ומבוסס עובדות, לאפשר לציבור עמדה מושכלת ולחולל השפעה רגשית ומעשית לטובה.

תעשיית הניסויים בבעלי חיים נהנית מהסתרה כמותית ואיכותית, בחסות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים). המאמר בוחן את הזיקה שבין החוק לבין חוק חופש המידע ומציע, בשאיבת השראה ממבחני פסקת ההגבלה, שהמטרות המוצהרות בעד ההסתרה עמומות ומחייבות חידוד ושהשקיפות היא כלי הכרחי לבחינתן הביקורתית; שבמקרים רבים אין התאמה רציונלית בין האמצעי, הסתרת פרטים רבים על הניסוי, לבין המטרה, קידום הרפואה והמחקר; ושההסתרה הקיימת רחוקה מלהיות מידתית. הסיבה האמיתית להסתרת המידע היא הסדין האדום ביותר מבחינת חוק חופש המידע: הותרת הציבור בבורוּת, במגמה למנוע מהמידע להוביל לשינוי. מוצע לייצר פרמטרים של סודיות וחשיפה, לחידוד הדיון ולאפשור בקרה אמיתית; לשנות את חוק הניסויים, כך שברירת המחדל תהיה גילוי, ולא הסתרה; ולפרש את סעיף ההסתרה בצמצום ובמגמה לחשיפת מידע ולהגשמת מטרות חוק חופש המידע, מה שעשוי להוביל לצמצום סבלם העצום של מיליוני בעלי חיים.

The post אסף הרדוף – חופש המידע נגד חופש ההסתרה, חופש הביטוי נגד חופש העינוי: ניסויים בבעלי חיים מאחורי דלתות המעבדה appeared first on המשפט.

תיירות הדיבה היא תופעה שהתפתחה בשנים האחרונות והגיעה לממדים ניכרים. תיירי הדיבה הם תובעים פוטנציאליים המבקשים להגן על שמם הטוב שלטענתם נפגע על ידי פרסום משמיץ שנעשה על ידי הנתבע. הם מחפשים בית משפט ידידותי מבחינת כללי הסמכות הבין-לאומית ומבחינת הדין המהותי שבו יוכלו למנוע את הפרסום הפוגע ואף לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להם, לטענתם, על ידו. קיומו של מגוון אפשרויות לבחירת הפורום המתאים מבין כמה מדינות שונות נובע מהגלובליזציה של אמצעי הפרסום, ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים, בתחום התקשורת בעיקר, עליית האינטרנט והתפשטות השימוש בשפה האנגלית. כל אלו מייצרים בסיס נרחב לקיומה של סמכות בין-לאומית ועניינית של מדינות שונות שחלקן ידידותיות יותר וחלקן ידידותיות פחות לתובע המבקש מזור לפגיעתו. ידידותיותם של דיני הדיבה האנגלים – מבחינת סמכות ומבחינת תוכן – הפכו את לונדון לבירה המובהקת של תיירות הדיבה. מרביתם של הנתבעים, מנגד, הם אזרחים ואמצעי תקשורת אמריקניים. דיני הדיבה האמריקניים, בהשוואה לאלו האנגליים, מקדשים את חופש הביטוי, וסיכוייהם של תיירי הדיבה לזכות בתביעתם בארצות-הברית פחותים באופן משמעותי. ריבוי המקרים שבהם הוטלה באנגליה אחריות על עיתונאים וחוקרים אמריקנים ועל אמצעי תקשורת אמריקנים שפרסמו תכנים פוגעים לטובת תובעים שהקשר בינם לבין אנגליה הוא רופף ביותר – מקרים שברור שבית משפט אמריקני לא היה מטיל בהם אחריות כלל – גרר אימוץ אמצעים קיצוניים יחסית של המחוקקים המדינתיים והמחוקקים הפדרליים בארצות-הברית, והם הכריזו מלחמה על תיירות הדיבה. גם דעת הקהל האנגלית המונעת על ידי מספר גדל והולך של משפטנים ואנשי ציבור אנגלים שאינם רואים בעין יפה את השימוש שעושים תיירי הדיבה במערכת המשפט האנגלית, הולידה נכונות לעשות שינויים בדיני הדיבה שחלקם יאומצו באנגליה בעתיד הקרוב. השוואתם של דיני הדיבה האנגליים והאמריקניים לדין המסדיר את ההגנה על השם הטוב בישראל מלמד כי ברמה ההצהרתית המחויבות לחופש הביטוי בארץ משקפת קרבה רעיונית דווקא לתיקון הראשון של החוקה אמריקנית, ואילו הוראות החוק וההלכה המפרשת אותן דומות באופן לא מבוטל לדין האנגלי. עם זאת, נראה לנו כי לדין הישראלי יש כלים אפקטיביים המתאימים להתמודדות אמיתית עם התופעות שהולידו את תיירות הדיבה האנגלית. הן פרשנותם של כללי הסמכות וההוראות הנוהגות בנושא צווי מניעה, והן ובעיקר הפרשנות העצמאית הישראלית של האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ייצרו מארג ערכי של כללים המאפשרים התמודדות הרבה יותר מידתית ונכונה עם המאבק התמידי בין שתי זכויות היסוד היחסיות – הזכות לשם טוב וחופש הביטוי –הנאבקות כאן על הבכורה. עם זאת, לדעתנו, שינויים מסוימים הם הכרחיים. המאמר מציע לנסות להעביר את מרכז הכובד של ההגנה על השם הטוב אל מגרשם של כללי האתיקה העיתונאית; לזרז חקיקת SLAPP-Anti המיועדת לשמור על ויכוח חופשי ושוטף בעניינים בעלי היבטים ציבוריים; להעמיק את השימוש בסמכויות עזר של מערכת המשפט: הוצאות משפט, חובת התנצלות וכדומה; לסגור את המערכת בפני תביעות סרק אזוטריות;ולהיזהר מאימוץ קל ומסוכן של תיקוני חקיקה קיצוניים בחוק איסור לשון הרע, ובעיקר חקיקה המקדמת העלאה בלתי מבוקרת של סכומי הפיצויים בכלל ופיצויים ללא הוכחת נזק בפרט.

The post תמר גדרון – מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל appeared first on המשפט.

בפרשת חיר קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי עורך דין המוציא את דיבתו של חברו למקצוע במהלך דיון משפטי יהיה מוגן מתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ועדיין, עורך הדין עלול לעמוד לדין משמעתי בלשכת עורכי הדין בגין דבריו אלו. למעשה, בכך נוצר עירוב תחומין בין הפן האתי-משמעתי ללשון הרע. טענתנו המרכזית במאמר היא כי בהפניית מקרי לשון הרע הנאמרים במהלך דיון שיפוטי לדין המשמעתי, למרות ההיגיון שבה, יש כדי ליצור בלבול או תחושה שלפיה הדין המשמעתי עשוי ליתן מענה לפגיעה בשמו הטוב של עורך הדין. ליתר דיוק, טענתנו היא שקיימים הבדלים מהותיים בתכליות ובאינטרסים בין הפן האתי ובין איסור לשון הרע, עד כדי כך שאין לקשור ביניהם. מה עוד, שהאפשרות להטיל סנקציה משמעתית על לשון הרע שנאמרת במהלך דיון שיפוטי חותרת תחת הרציונל של ההגנה מפני תביעת לשון הרע עצמה באותן נסיבות – שמירה על חופש הביטוי ועל דיון נטול דאגות מצד עורך הדין.

The post אייל כתבן ובועז שנור – בין תרבות הדיון ובין השם הטוב של האדם בעקבות רע"א 1104/07 חיר נ' גיל appeared first on המשפט.

המאמר יעסוק בחלק מהסוגיות הסבוכות שעוררו עניין חסמב"ה, עניין חלף עם הרוח ועניין פיטר פן: המתח בין זכויות היוצרים לבין חופש הביטוי, בין זכות המחבר – היוצר לבין אינטרס הציבור, בין הפרת זכות היוצר כהגדרתה בחוק לבין חריג "הטיפול/השימוש ההוגן" ובין זכות הקניין הרוחני לבין זכותו המוסרית של היוצר. ההבחנה שבין סאטירה לבין פרודיה; השוני בין קני מידה משפטיים לבין קריטריונים ספרותיים המתגייסים לעזרת בית המשפט – בכל אלו כותב המאמר ינסה לגעת בקצרה, במטרה להעלות את השאלות הרלוונטיות על סדר היום ולהתוות קווים מנחים להתמודדות עמן.

The post תמר גדרון – עידן הפרודיה – על "חסמב"ה", "חלף עם הרוח", "פיטר פן" ועל מה שביניהם appeared first on המשפט.

מאמר זה בוחן באופן ביקורתי את תזת קדימות הערכים על פני זכויות, שלפיה לערכים יש קיום בלתי-תלוי בזכויות והערכים קובעים את היקף הזכויות ואת עצמתן. המאמר מצביע על הקשיים של תזת קדימות הערכים להסביר את שיח הזכויות ומציע במקום זאת את תזת ההדדיות, שלפיה ערכים משפיעים על היקף הזכויות ועל עצמתן ואולם גם הזכויות משפיעות על תוכן הערכים.
זכויות משפטיות הן חלק ממערך של פרקטיקות חברתיות אשר מעצב ומבנה ערכים כמו אוטונומיה, או מימוש עצמי. ההגנה על זכות (למשל הזכות לחופש הביטוי) בשמו של ערך מסוים (למשל אוטונומיה) מסייעת לעצב את הערך וכן לאפשר לפרטים לממש אותו בחייהם. זכויות אינן רק מבע של הערכים העומדים בבסיסן; הן משתתפות בהבניית ערכים אלה.
עמדה זו מנביעה מסקנות חשובות. בין היתר, היא מסבירה מדוע "הפרדיגמה הרציונליסטית" שלפיה שיח הזכויות הוא ביסודו של דבר שיח ערכים איננה נכונה. היא גם מסבירה מדוע יש חשיבות בהכרה מפורשת במגילות הזכויות. הגנה "אקראית" שאיננה מודעת לאופן שבו זכויות משרתות את הערכים העומדים בבסיסן איננה מספיקה להבטיח את מימוש הערכים העומדים בבסיס הזכויות.

The post אלון הראל – זכויות וערכים: הערות ביקורתיות על תזת קדימות הערכים על פני זכויות appeared first on המשפט.