דוקטרינת ההסכמה מדעת מבוססת היטב במשפט הישראלי, ועיקרה זכות המטופל לקבל החלטות אוטונומיות בעניינים הקשורים לטיפול הרפואי בו. השאלות מהי החלטה אוטונומית ומהם התנאים הנדרשים על מנת שהחלטה תיחשב לאוטונומית העסיקו כותבים רבים. עיון בספרות מגלה כי לתפיסה הליברלית־אינדיווידואלית, הרואה בפרט יצור רציונלי, הנפרד מסביבתו ובעל יכולת עצמית לקבל החלטות רצוניות, הייתה השפעה חשובה על השיח התאורטי והביו־אתי בשאלה זו.

בצד גישה זו התפתחה בעשורים האחרונים הגישה של אוטונומיה יחסית, המדגישה את ההשפעות שיש להקשר החברתי והתרבותי הכולל שבו מתקבלות החלטות ולמארג היחסים של הפרט עם אחרים על יכולתו לקבל החלטות אוטונומיות.

על אף חשיבותה של הגישה של אוטונומיה יחסית, זו לא הוזכרה על ידי בתי המשפט בישראל בדיון בדוקטרינת ההסכמה מדעת ובעקרון האוטונומיה העומד ביסודה. למעשה, עיון בפסיקה מלמד כי בתי המשפט מושפעים בעיקר מהתפיסה הדמוקרטית־ליברלית של זכויות האדם וחירויות הפרט. על רקע דברים אלה, למאמר זה שתי מטרות עיקריות: הראשונה – להציג את עיקריה של הגישה של אוטונומיה יחסית. בדרך זו מבקש המאמר להעשיר את הדיון התאורטי בעקרון האוטונומיה ולהציע נקודת מבט תאורטית רחבה יותר לדיון בשאלה מהי החלטה אוטונומית. השנייה – לבחון כיצד עשויה הגישה של אוטונומיה יחסית להשפיע על הכרעות בתי המשפט בתביעות המבוססות על הטענה של היעדר הסכמה מדעת.

לשם השגת מטרה זו נבחרו שלושה פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון: עניין מרפאת עין־טל, עניין פלונית ועניין עלי דעקה. המאמר מציע קריאה מחודשת של פסקי הדין מפרספקטיבה של תאוריה של אוטונומיה יחסית, תוך בחינת יתרונותיה וחסרונותיה של גישה זו.

The post נילי קרקו־אייל – אוטונומיה יחסית (Autonomy Relational): עיון מחודש בפסיקת בתי המשפט בתביעות שהן טענה של היעדר הסכמה מדעת appeared first on המשפט.