חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998 מעגן את זכותו של האזרח לקבל מידע מהרשות. משטר משפטי זה מניח כי ניתן לרסן את השימוש בכוח בידי השלטון באמצעות הגברת השקיפות. בסביבת המידע נאלצת המדינה לבצע תפקידי ממשל רבים באמצעות פלטפורמות פרטיות תוך שימוש בשרתים, מידע ואמצעים טכנולוגיים המצויים בבעלות פרטית. מציאות זו מאתגרת את הנחות היסוד של חוק חופש המידע ואת האיזונים שנקבעו בו והיא מחייבת חשיבה מחדש על אופן יישומו של החוק בסביבת המידע. לצד זאת, ענקיות המידע נהנות מכוח חסר תקדים בהסדרת השיח הציבורי בעידן המודרני, תוך שהן יכולות לשלוט לא רק בתוכן, אלא גם באמצעי ההפצה, במידע אודות קהל היעד ובגישה אליו. פלטפורמות אלה פועלות במשפט הפרטי ואינן כפופות לחובות מן המשפט הציבורי. לפיכך, בהיעדר חובות שקיפות על המדינה או הפלטפורמות, עלולה האכיפה ברשת להיוותר באזור הדמדומים שבין הפרטי לציבורי ולהותיר במחשכים את פעילות האכיפה של המדינה בנושא רגיש של הגבלת חופש הביטוי. מאמר זה מבקש לבחון את עקרון השקיפות המעוגן בחוק חופש המידע תוך ניתוח מקרה האכיפה האלטרנטיבית המבוצעת על־ידי המדינה באינטרנט. המאמר מתווה הסדר אשר יסייע בהגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על פעילות המדינה אל מול הפלטפורמות הפרטיות.

The post דלית קן־דרור פלדמן וניבה אלקין קורן – שקיפות פעולות המדינה בסביבה הדיגיטלית: אכיפה "אלטרנטיבית" של עבירות ביטוי באמצעות ענקיות הרשת appeared first on המשפט.

שקיפות כשלעצמה לעולם אינה תנאי מספק. אם אנחנו רוצים אמון ציבורי בממשל, אנחנו צריכים לייצר ממשל שראוי לאמון הציבור. ראוי כשלעצמו, להלכה ולמעשה. לשם כך אנחנו צריכים להתמקד בגורמי ההשפעה האמיתיים על הממשל ולוודא שהם ממשל שמחויב לאינטרס הציבורי. כך שכשהציבור יסתכל על מערכת הגורמים המניעים את הממשל תהיה לו סיבה לבטוח באנשיו. שקיפות אינה תחליף למבנה תמריצים והשפעות שכזה. היא לבדה אינה מייצרת אמון. היא עלולה אפילו להפחית אמון. בדיוק כפי שיש אנשים שמאמינים שהפרטיות יכולה לבוא על סיפוקה מכך שניתן לאנשים את הזכות לבחור איזה שימוש ייעשה במידע שלהם, ואני טוען שגם פרטיות אינה מתמצית בזכות הבחירה של הפרט; בדיוק כך גם אמון אינו רק עניין של שקיפות.

The post לורנס לסיג – (לא) נגד שקיפות appeared first on המשפט.

ענף סוכנויות הנסיעות מרכז פעילות כלכלית בהיקף ניכר בתחום התיירות, תחום פעילות שחשיבותו בעולם המודרני הולכת וגדלה. עם זאת, בחיקוקים הרבים החלים על עסקה להזמנת שירותי נופש, כמו גם בפסיקה, אין תשובה ברורה לגבי מהות תפקידה של סוכנות הנסיעות ומעמדה המשפטי. המאמר בוחן את החוזים שבהן משתמשות סוכנויות הנסיעות לצורך ההתקשרות עם לקוחותיהן; סוקר את החיקוקים הרלוונטיים והחובות המוטלות עליהן מכוחם; ומנתח את הגישות השונות בפסיקה בקשר למעמדן המשפטי ולהיקף אחריותן. בתוך כך המאמר מאיר את המצב המשפטי הקיים, על הקשיים הטמונים בו, ומציע תובנות על אודות השינויים והמגמות המשתקפים בחקיקה ובפסיקה. ניתוח זה מעלה, בין היתר, כי ישנה נטייה לשלול את תוקפן של תניות הפטור שבהן משתמשות סוכנויות הנסיעות בחוזי ההתקשרות עם הלקוח; לטשטש את הקשר בין סיווגן המשפטי לבין היקף אחריותן; ולהטיל אחריות רחבה יותר על סוכנויות הנסיעות הסיטונאיות.

The post אלעד שילד – מותו של סוכן? על אחריותן המשפטית של סוכנויות הנסיעות כלפי לקוחותיהן בדין הישראלי appeared first on המשפט.

המאמר בוחן את מאפייני הדמוקרטיזציה בשיח הציבורי על אודות משפט וצדק במדיה החברתית המקוונת, ובודק מהן השלכותיה, תוך שימוש בפרשת זדורוב כמקרה בוחן. בפרק השני אציג רקע כללי על פרשת רומן זדורוב. הפרק השלישי סוקר את הסיבות, תקשורתיות ואחרות, לכך שפרשת זדורוב נותרת בשיח הציבורי זמן רב כל כך. הפרק הרביעי סוקר את המאפיינים של הסביבההתקשורתית שפועלת למען הצדק בפרשת זדורוב. החלק הראשון עוסק בהליך הדיגיטציה – הפיכת חומרי חקירה קשיחים לדיגיטליים – ודן בתוצאות האפשריות של היעדר תיעוד דיגיטלי. החלק השני עוסק בפתיחת החומרים והנגשתם לציבור. החלק השלישי דן ביצירת זירות שיח מקוונות ברשתות החברתיות ומדגים כי הן הפכו לזירה מרכזית לשיח ויצירת דעת קהל לגבי הפרשה. בפרק החמישי המאמר מציג את ההשלכות של הסביבה התקשורתית. ראשית, הנצחה. החומרים שמועלים לרשת נשמרים בה ללא תאריך תפוגה. שנית, יצירת תוצרים ויזואליים כגון תמונות ווידאו, וארגון פעילויות קולקטיביות כמו תמלול חומרים משפטיים והעלאת כתוביות על סרטונים. שלישית, יצירת נרטיבים על אודות הרצח – זהות הרוצח/ים, מניעיהם והשתלשלות הדברים שהובילו לרצח. ההשלכה האחרונה דנה בשאלה האם וכיצד משפיעה פעילות זו על אנשים פרטיים ועל תדמית גופי הממסד שהיו מעורבים בפרשה.

The post אזי לב־און – הערות על אודות המאפיינים והתוצאות של הדמוקרטיזציה של השיח הציבורי על משפט וצדק: הפעילות למען צדק לרומן זדורוב כמקרה בוחן appeared first on המשפט.

בשנים האחרונות נעשה שימוש נרחב במדיה חברתית על ידי הציבור כמו גם על ידי מוסדות השלטון השונים. מחקרים רבים בעבר ובהווה התמקדו בניתוח דפוסי השימוש במדיה חברתית של גופים ציבוריים, נבחרי ציבור והציבור עצמו, אך עדיין קיים פער תאורטי ביחס לקיומו של קשר בין דעת קהל המבוטאת במדיה חברתית לבין תהליך המדיניות. מחקר זה בוחן זאת באמצעות בדיקת התנאים והנסיבות שבגדרם תכנים שנכתבים על ידי הציבור במדיה החברתית נוכחים בסדר יומם המקצועי של קובעי מדיניות. במסגרת המחקר בוצע ניתוח טקסט כמותני, על בסיס ציר זמנים, של חשבונות פייסבוק של 109 נבחרי ציבור מקומיים וכן של פרוטוקולים של ישיבות מועצות הערים. הממצאים הצביעו על קשר מובהק בין נוכחותם של תכנים, שנכתבו על ידי הציבור בחשבונות הפייסבוק של הפוליטיקאים, בסדר יומם המקצועי של נבחרי הציבור לבין מאפיינים אישיים של הפוליטיקאים ומאפיינים מבניים של הרשויות המקומיות. ממצאים אלה מרמזים על יעילותה המותנית של מעורבות הציבור בתהליך המדיניות בעידן חוכמת ההמונים הדיגיטלית.

The post טליה גורן ואיתי בארי – דעת קהל במדיה חברתית ואג'נדה של נבחרי ציבור מקומיים: נגזרת של מאפיינים אישיים ומבניים appeared first on המשפט.

ניצול בעלי החיים והפגיעה בהם בימינו הם הקשים בהיסטוריה האנושית, כמותית ואיכותית. אף שהאדם הטיפוסי יודע שבעלי חיים נוצלו ונפגעו לשם הפקת מוצרי צריכה, הוא רחוק מלדעת את הפרטים הקטנים והגדולים: כמה בעלי חיים נוצלו, כיצד הוחזקו, כיצד נפגעו, בידי מי, מדוע ועוד. פער הידע העצום הוא לב הפעילות למען בעלי חיים, בשאיפה לחשיפת מידע ולקיום שיח חופשי ומבוסס עובדות, לאפשר לציבור עמדה מושכלת ולחולל השפעה רגשית ומעשית לטובה.

תעשיית הניסויים בבעלי חיים נהנית מהסתרה כמותית ואיכותית, בחסות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים). המאמר בוחן את הזיקה שבין החוק לבין חוק חופש המידע ומציע, בשאיבת השראה ממבחני פסקת ההגבלה, שהמטרות המוצהרות בעד ההסתרה עמומות ומחייבות חידוד ושהשקיפות היא כלי הכרחי לבחינתן הביקורתית; שבמקרים רבים אין התאמה רציונלית בין האמצעי, הסתרת פרטים רבים על הניסוי, לבין המטרה, קידום הרפואה והמחקר; ושההסתרה הקיימת רחוקה מלהיות מידתית. הסיבה האמיתית להסתרת המידע היא הסדין האדום ביותר מבחינת חוק חופש המידע: הותרת הציבור בבורוּת, במגמה למנוע מהמידע להוביל לשינוי. מוצע לייצר פרמטרים של סודיות וחשיפה, לחידוד הדיון ולאפשור בקרה אמיתית; לשנות את חוק הניסויים, כך שברירת המחדל תהיה גילוי, ולא הסתרה; ולפרש את סעיף ההסתרה בצמצום ובמגמה לחשיפת מידע ולהגשמת מטרות חוק חופש המידע, מה שעשוי להוביל לצמצום סבלם העצום של מיליוני בעלי חיים.

The post אסף הרדוף – חופש המידע נגד חופש ההסתרה, חופש הביטוי נגד חופש העינוי: ניסויים בבעלי חיים מאחורי דלתות המעבדה appeared first on המשפט.

מטרתו של המאמר היא לשרטט בקווים כלליים את תיקוני החקיקה הנדרשים בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, בחלוף עשרים שנה מעת חקיקתו. השינויים המוצעים הם שילוב של שני תהליכים: הראשון, תיקונים שהציע צוות השקיפות בפורום הממשל הפתוח בראשות כותבת המאמר, והשני, תיקונים שהם פרי הניסיון שצברה הכותבת בתחום.

התיקונים המוצעים בחוק אשר מוצגים במאמר זה מתייחסים לצורך בקידומו של חופש המידע באופן אקטיבי על ידי רשויות על ידי פרסום מידע יזום, עדכני ומכוון לצורכי הציבור (תת פרק ג.1); חיזוק המנגנונים הקיימים היום בחוק המסייעים ביישומו (הממונה והיחידה) (תת פרק ג.2); מציאת תמריצים יעילים לאכיפת התחום (תת פרק ג.3); וטיוב המשאבים המוקצים ליישום החוק (תת פרק ג.4). כמו כן נדון הצורך להבהיר את נקודות האיזון שבין הזכות לפרטיות לזכות לקבלת מידע באופן המגביר את חוסר הוודאות בנושא (פרק ד').

The post רבקי דב"ש – חקיקה פסיבית מול מציאות אקטיבית: האם חוק חופש המידע עדיין משרת את מטרתו? appeared first on המשפט.

צו מוסכם הוא כלי אכיפה סטטוטורי המאפשר לממונה על הגבלים עסקיים (בשמו החדש – הממונה על התחרות) לערוך חוזים רגולטוריים עם גורם מפוקח על רקע הפרות בתחום התחרות. המאמר מבקש לבחון את הצו המוסכם מנקודות המבט של ספרות האכיפה הרגולטורית, הרגולציה ההסכמית, הדמוקרטיה ההשתתפותית והבחירה הציבורית, לשם קידום התאוריה הרגולטורית-משפטית, בפרט בנושא שיתוף ציבור בחוזים רגולטוריים. הטענה המרכזית במאמר היא שרגולציה הסכמית המיושמת בישראל בתחום התחרות לוקה מאוד במידת השקיפות, ההנמקה והשיתוף הציבוריים המאפיינת אותה, באופן אשר עלול לפגוע הן בלגיטימיות שלה והן ביעילותה, וכי ניתן לשפר מנגנונים אלה במידה ניכרת בדרכים המוצעות במאמר. זהו המאמר הראשון בכתיבה המשפטית בישראל המטפל באופן מרכזי ועיקרי בצו מוסכם – מנגנון חשוב בחוק ההגבלים העסקיים (בשמו החדש – חוק התחרות הכלכלית), שעל אף שגילו מתקרב לעשרים שנים, והשימוש בו הולך וגובר בעת האחרונה, הוזנח מאוד בספרות המקומית ובמנגנוני הממשל מבחינה מתודולוגית ותאורטית.

The post שרון ידין – צו השעה: שיתוף ציבור בצו מוסכם appeared first on המשפט.